שאלה
שלום, לאחרונה אני מתמודדת עם המון שאלות על הדת.
הרבה פעמים הרצון שלי נוגד את רצון הדת. הרבה פעמים אני מרגישה שככל שאני מתרחקת מהדת דווקא אני יותר קרובה לאלוקים. כאילו חוויה כזו שהוא מקבל אותי כמו שאני, ואני את עצמי. ואני מרגישה שהדת מצרה את נפשי.
וגם לפעמים אני מרגישה שמשהו בדת גורם לאיזה שנאה עצמית, והסתרה. ניסיון להגיד שהכול לטובה וזה מועך רגשות של אנשים ותחושות וזה מרגיש לי לא אמיתי. אז ככל שאני מרגישה שאני יותר אני אני כאילו הולכת ומתרחקת מהדת. חשוב לי להגיד שמהדת, ההלכה. מה עושים עם זה?
תשובה
שלום יקרה,
את מעלה הרגשה שלדעתי הרבה מעובדי ה' חווים אותה בשלב כלשהו בעבודת ה'. הרגשה של חוסר שייכות למצוות, חוסר קשר אליהן ואי רצון לקיימן מפני שהן רק כובלות אותנו ולא מועילות לנו לכלום. עצם ההרגשה הזו מעידה על רצון להיות בקשר ומחוברים לריבונו של עולם. וכבר זו התחלה. בלי ההרגשה הזו אי אפשר להתקרב או אפילו לנסות להתקרב. לכן אני שמחה שאת מתארת את ההרגשה הזו שבעזרתה תוכלי להתקדם ולהתקרב לה'.
כפי שאת בוודאי יודעת בעבודת ה' יש שני רבדים: יראה ואהבה. לכאורה יראה היא עבודה קלה יותר מאהבה מפני שכמו שכתבת, קל יותר לעשות דבר מתוך הבנת הגודל וקבלת עול (כי ככה ה' אמר) מאשר לעשות דבר מתוך הבנה וחיבור (אהבה). חשוב לזכור ששני הרבדים חשובים והכרחיים לעבודת ה', בלי מחויבות ומנגד בלי חיבור עבודת ה' אינה שלמה.
שימי לב שבדרך כלל החינוך מגיל אפס הוא קודם כול ברובד של היראה ורק בשלב מאוחר יותר מפתחים את הרובד של האהבה. גם עם ישראל לפני מעמד הר סיני אמר נעשה ואחר כך נשמע. משתמע מכך שהבסיס הוא היראה והמחויבות ואחר כך יש לתת מקום להבנה ולחיבור הפנימי. בטח תשאלי למה? הרי למה שנעשה דבר שאנחנו לא מבינים? כל שכן בעבודת ה' שאמורה לעשות אותנו יהודים טובים יותר,. תשובה ראשונה היא שיש מקום לעבודה מיראה, יש מקום לעבודת ה' מתוך נאמנות ומחויבות מוחלטות לה'. ההוכחה לכך היא החוקים והמצוות השמעיות שבתורה (מאכלות אסורים, שעטנז, פרה אדומה). תשובה שנייה היא אמרתו הידועה של ספר החינוך - אחרי המעשים נמשכים הלבבות, כלומר אחרי שנעשה מעשה מסוים למישהו, נרגיש יותר קרובים אליו ונתחבר אליו ואל המעשה עצמו.
ברור לכול שעבודה שאני אוהבת או לא אוהבת תיראה בהתאם לאהבתי אליה ולכן אנחנו מחפשים מקצוע שאנחנו אוהבים. כך גם בעבודת ה', אתחבר אליה אם אוהב אותה או אם יהיה לי כיף לעשות אותה. אז נכון שאנחנו לא יכולים לבחור איזו מצווה לקיים ואיזו לא לקיים, אבל אנחנו יכולים להשקיע יותר במצוות שאנחנו אוהבים ומתחברים אליהן יותר.
בדיוק בשביל הבירור הזה קיים חודש אלול. חודש שבו אנחנו עוצרים ומתבוננים על עבודת ה' שלנו: חוץ מחשבון הנפש בעשיית המצוות, חשוב גם להתבונן על היחס שלי לעבודת ה' שלי: אם היא משמחת אותי, אם היא נותנת לי כוח לעבודת החול, אם היא ממלאת אותי והכי חשוב- אם היא מחברת אותי לריבונו של עולם. אם התשובות שלך לשאלות הללו יהיו שליליות, תנסי לשנות דבר מה בעבודת ה' שלך. אולי לימוד אחר, אולי הידור במצווה שאת אוהבת, אולי התבודדות ותפילה במקום מיוחד, בקיצור, כל שינוי שלדעתך יחבר אותך יותר לקב"ה (כמובן בגבולות ההלכה). אני חושבת שדווקא בחודש אלול ובחגי תשרי אפשר יותר בקלות להתחבר עוד לקב"ה מכיוון שיש לנו הרבה מפגשים עם הקב"ה שהם אמורים לתת לנו כוח לכל השנה, כמו סליחות, תפילות מרגשות ושיעורים שיש בכל מקום בארץ. חשוב לומר שהעבודה הזו, שאפשר להגדיר אותה כהתחדשות, לא שייכת רק לחודש אלול אלא לכל השנה כולה. בכל השנה ובכל תחום כשמשהו מציק לנו עלינו לברר מה מציק לנו ומה נשנה כדי שאותו דבר לא יציק לנו. זו אומנם עבודה פנימית לא קלה לפעמים, אך היא יכולה לעזור לנו ממש לשפר את המצב.
מקווה שעזרתי מעט בהתמודדות. מוזמנת להגיב ולשאול עוד במייל שלי או באתר.
מאחלת לך שתתקדמי ותתעלי בעבודת ה' ובכל התחומים בשמחה ובנחת.
כל טוב, רינת rinathaber@gmail.com.