המתבגר שלנו רוצה קורקינט חשמלי, ואנחנו חוששים שייפגע. מה עושים?

שלום הלל.

כמה קל להורים פשוט להגיד "לא". קל, אבל לא תמיד נכון. ולכן עצם העובדה שאתם פונים ומתייעצים היא דבר מופלא.

ננסה להתייחס לכמה נקודות משמעותיות במקרה שאת מתארת.

קשר ותקשורת

אפשר להיווכח די מהר שיש תקשורת אצלכם לא רעה בין הצדדים. אתם מדברים, והבן אפילו בוטח בכם מספיק כדי לספר על ה"פריצה" שמאפשרת לו לנסוע מהר יותר. וזה כשלעצמו הוא מצב מדהים ונהדר. אתם מושא לקנאה של המוני הורים בארץ ובעולם, שלא נמצאים ביחסים כנים כאלה עם הילדים. יותר מזה: הוא אפילו "בא לקראתכם", ויתר על כלים מסוכנים יותר, ובחר באופציה הבטוחה ביותר מבין כל הכלים הממונעים. גם זאת עדות לקשר משמעותי, ולכך שהוא סומך על שיקול הדעת שלכם.

ולכן הדבר החשוב ביותר הוא לשמר את המצב הזה. לשמר את הקשר הטוב, את הפתיחות, הכנות, התקשורת, ההתחשבות ההדדית. יש לפניכם עוד שנים ארוכות וטובות של קשר וצמיחה, והחמימות הזאת ביחסים היא משאב יקר מאוד לשנים הללו. שמרו עליו!

"למה? "

למה הילדים שלנו עושים דברים, שלדעתנו אינם כל כך נכונים ומוצלחים? זה קורה כל הזמן? האם חלילה הם לא חכמים מספיק? אז האמת היא שזה לא קשור לחוכמה או בגרות. לכל אחד, וגם לילדים, יש סיבות שבגללן הם עושים דברים. רוצים דברים. יש איזה היגיון בתוך השיגעון. המשימה שלנו כהורים היא ראשית להניח שיש היגיון כזה, ואז לברר אותו באופן שמחזק את הקשר ולא מערער אותו.

למה הבן רוצה קורקינט? או בעצם: כלי תחבורה זריז ומהיר? יכול להיות שחלק מהסיבות כוללות צורך אמיתי להגיע ממקום למקום, וזה מאוד מובן. יכול להיות גם שחלק מזה נוגע לביטחון העצמי: יש תחושת ביטחון וחשיבות בכושר תנועה משופר. לא במקרה ילדים מגיל קטן מאוד אוהבים להתנייד על גלגלים: מהטיולון ועד נסיעה באוטו, מ"בימבה ג'וק" ועד אופניים, נסיעה ונהיגה מעניקות לנו באופן טבעי תחושה של שליטה וביטחון. זה משהו שכל ילד וכל מתבגר שואפים אליו, ובכלל - בני אדם. זה מאוד טבעי.

בין אם תהיה או לא תהיה רכישה של קורקינט, חשוב שתנסו להתחבר לצורך הזה שלו. ולצרכים בכלל. צורך בזמן פנוי, בבילוי עד מאוחר עם חברים, אפילו צורך בג'אנק פוד שמאוד אופייני למתבגרים. ההתחברות לצורך לא אומרת שתאשרו מיד כל בקשה. ממש לא! אבל יש הבדל בין סירוב שנובע מפסילה שלכם את דעתו והתכחשות לצורך עצמו, לבין הבנה של המניעים שלו והרגשות שלו, ובכל זאת הגבלה של דברים שמזיקים. זה הבדל עצום, למרות שהתוצאה המוחשית נראית זהה. כשיהלד מרגיש שאנחנו "קולטים" אותו, מבינים אותו, אפילו מזדהים קצת עם הצרכים שלו (הרי בינינו, גם אנחנו היינו שמחים לקצת ג'אנק פוד מדי פעם...), הוא מרגיש הרבה יותר בנוח לשוחח איתנו על עצם קיומם של הרצונות שלו, ויכול לקבל הרבה יותר בהבנה הגבלות שאנחנו מטילים עליהם. זה דורש מאיתנו ההורים עוד קצת מחשבה, עוד קצת עבודה, אבל זה כל כך שווה!

איך מתמודדים עם סכנה?

עכשיו לנושא הקורקינט עצמו. את צודקת שיש בשימוש בקורקינט חשמלי סכנה, בטח בסביבה עירונית סואנת. ובאותה המידה יש גם סכנה בדברים נוספים: בנסיעה ברכב, בסמארטפון ואינטרנט, בפעילות גופנית מאומצת... ובכל זאת, רובנו לא נמנעים כליל מדברים שיש בהם מידה של סיכון. אנחנו כן משתדלים להגביר את הבטיחות, באופן שמפחית את הסכנה בזמן השימוש. אז כשנוסעים ברכב עם המשפחה אנחנו מקפידים לחגור את כווולם בהתקני ריסון מתאימים: בוסטרים, מושבים, הכל. זה יקר, זה מציק, אבל זה קריטי לשלומם של הילדים שלנו במקרה של התנגשות. אנחנו משתמשים באפליקציות והתקנים למניעת שיכחת ילדים ברכב. ואנחנו נוהגים מאוד בזהירות, מקפידים לישון מספיק לפני נביעה ארוכה, וכמובן לא שותים ונוהגים, ובטח שלא משתמשים בנייד במהלך הנהיגה (נכון?). כל הפעולות הללו לא מבטלות לחלוטין את הסיכון, אבל הן מפחיתות אותו מאוד. אותו הדבר עם התקנת סינון לאינטרנט, ובמיוחד הדרכה לשימוש נכון ברשת, כיוון שהסינון לבדו לא הרמטי ולא מספיק.

גם השימוש בקורקינט יכול להיות מסוכן מאוד או מסוכן פחות. תלוי איך אנחנו נערכים ומתנהגים. יש קסדה תקנית ואיכותית שאפשר לרכוש ולחבוש כמו שצריך (מהודקת היטב!) בכל נסיעה. יש מגינים שאפשר ללבוש כדי לצמצם פגיעה קריטית במקרה של נפילה או התנגשות. חשוב שתהיה תאורה מתאימה מלפנים ומאחור כדי שנהגים יוכלו לזהות אותו בזמן. כדאי מאוד לחשוב ביחד על מיומנויות של נסיעה ותמרון באזור העירוני שבו אתם גרים. לתכנן נתיבי נסיעה בין הבית לבית הספר, הסניף והמכולת, ולתעדף מסלולים בטוחים על פני דרכים מסוכנות יותר. חשוב לא פחות לוודא שהנסיעה בקורקינט לא מסכנת אנשים על המדרכה. לא אחת אנשים נפגעים כתוצאה מנסיעה לא זהירה של רוכבים, וזה כמובן חמור מאוד במיוחד בקרב קשישים שנפגעים באופן הזה.

המון עבודה, נכון? בהחלט. הרבה יותר קל פשוט להגיד לילד "תשכח מזה" ולהמשיך בעניינינו. אבל אז המחיר עלול להיות יקר יותר. הצורך של הילד הרי לא ייעלם, ובמקביל פספסנו הזדמנות לרתום את הצורך הזה שלו ללימוד והדרכה איך להתנהל בעולם, שהוא בסופו של דבר מורכב וגם מסוכן. ככל שהילדים גדלים, הם יוצאים יותר ויותר אל העולם. וטוב שכך! לא היינו רוצים שהם יסתתרו בבית תחת ההגנה הצמודה שלנו עד גיל 30. אבל כן חשוב לנו לתת להם הדרכה, ליווי, תמיכה, חיזוק, כדי שההתמודדות שלהם תהיה מוצלחת יותר. וזה בהחלט מחייב מאמץ מצידנו ההורים. אבל זאת השקעה לטווח ארוך, וזו חובתנו.

אז מה עושים?

1. מתחברים לצורך. משוחחים איתו, וגם בינינו ההורים לבין עצמנו, ומתחברים באופן הכי שכלי וגם רגשי לצרכים שלו שקושרים בקורקינט. להיגיון הפנימי שלו. זה בסדר שההיגיון שלנו הוא שונה. אבל הוא - זה לא אנחנו. הוא אדם אחר, בגי אחר, עם צרכים קצת אחרים. יכול להיות שבגילו היינו אותו הדבר, ויכול להיות שלא. זה לא משנה. כרגע הוא כאן, כפי שהוא, וחשוב שנבין אותו עד כמה שרק אפשר, וגם נאפשר לו להרגיש את זה. שאנחנו מבינים אותו (גם אם לא לחלוטין, אז במידה מסוימת), ושאנחנו בעדו. חשוב לנו שהוא ירגיש שהצרכים והרצונות שלו - מסופקים. חשוב לנו שהוא ירגיש טוב.

2. יורדים לפרטים הקטנים. חושבים ומשרטטים יחד איתו את כל השיקולים, הטקטיקות ואמצעי הזהירות שכדאי לנקוט כדי שהנסיעה תהיה בטוחה ויעילה. באופן הזה אנחנו גם משתתפים איתו בפרויקט שחשוב לו, וזה כשלעצמו גם מסייע לחזק את הקשר. אנחנו שוברים איתו את הראש (משחק המילים לא מכוון...) על המפרט הטכני של הקורקינט, איפה לקנותן, כמה אחריות יש, איפה נטעין, היכן נאחסן, וכו', וכמובן על אביזרי הבטיחות ועל מסלולי ומיומנויות הנהיגה. ואפשר אפילו לדבר על הדברים ה"פחות" חשובים, כמו איזה אביזרי נוחות או קישוטים מגניבים יש לקורקינט או לקסדה. ברגע שאתם "איתו" בפרויקט הזה ולא "נגדו", יש לכם כוח משותף. אתם מעורבים ויכולים להשפיע ובעיקר לדעת מה קורה. זה נכון ספציפית למקרה של הקורקינט, וגם בכלל לקשר איתו כמתבגר. להיות בתמונה - זה הדבר החשוב ביותר. וחלק מזה דורש מאיתנו גם "להרים" לו, כלומר לעודד, להחמיא, לחזק, להעריך את המיומנויות שהוא מפגין. יש לזה כוח עצום.

3. מציבים גבולות. אמרנו שאנחנו מתחברים לצורך של הילדים, אבל גם מחויבים לבטיחות שלו. ולכן הרשות להשתמש בקורקינט מותנית בקיום של תנאים שעליהם תסכימו ביחד: בטיחות, אחריות, וכו'. אם תראו שהתנאים לא מתקיימים, תמיד יש לכם את האפשרות להגביל את השימוש. גם כאן יש ירידה לפרטים. יש החלטה מפורטת ועניינית למה כן מותר או למה אסור. זה שונה מאוד מהחלטה גורפת וכללית של "כן קורקינט או לא קורקינט". בהרבה ויכוחים ומריבות זה מאוד עוזר דווקא לרדת לפרטים, להבין מה בתור ה"דבר" הזה מפריע לנו, ומה פחות, וכך קל יותר להגיע להסכמות.

לסיכום: אתם הורים מדהימים! רמות הקשר והתקשורת שהגעתם אליהן עם הבן ראויות להערכה עצומה. וגם עצם ההתייעצות שלכם מעידה שאתם רוצים להמשיך ולחזק את הקשר. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא בהתחברות רגשית שלכם לצורך הרגשי שלו, בירידה לפרטים המעשיים והספציפיים של השימוש בקורקינט, ובהצבה רגועה ועניינית של גבולות כשהתנאים לא מתקיימים במלואם. הכל באווירה רגועה, מחויכת, עניינית ומחבקת.

מוזמנים לעדכן איך הולך, ואם היו רעיונות נוספים שניסיתם ועבדו עבורכם. נשמח לשתף עם כולם.

כל הכבוד ובהצלחה!

אוהד