שאלה
שלום, קודם כל תודה על האתר המדהים! אני נעזרת בו הרבה, והוא מקנה לי כלים ותשובות.
אני השנה בכיתה ט, שנה ראשונה באולפנא החדשה. עברתי בעקבות אחותי הגדולה שעברה לפני, גם היא, בכיתה ט. כל חברותי המשיכו באולפנא, ואני פשוט קמתי ועברתי אולפנא, לא כי היה לי רע, פשוט כי חיפשתי משהו קצת אחר.
עוד לפני שעברתי הכרתי מהשכונה הרבה בנות בשכבה, כך שחשבתי שזה יקל עלי משמעותית את ההסתגלות. אז כמובן שהתברר לי שטעיתי, ולצערי עד עכשיו אני מרגישה כך. אני לא מצליחה לפתח קשרים עמוקים עם בנות שאני כל כך רוצה להיות בקרבתן! ובכללי אני לא מצליחה לפתח יותר מידי קשרים, גם לא הכי עמוקים. קצת קשה לי לבטא את עצמי, אבל האמת שקצת נמאס לי! אני מרגישה לגמרי בודדה, ולא מוצאת את הכוחות לקום כל בוקר מחדש לאולפנא, ללמוד, להתפתח, דברים שכל כך חשובים לי! אני מפרשת כל מילה לא במקום שאומרים לי כדבר רע כל כך. וזה עוד חיסרון שלי, שאני נפגעת נורא בקלות, ומאוד ביקורתית על כל מילה שאומרים לי. ודי, זה שלב שאני מרגישה כמו עציץ- באה לאולפנא, לומדת, מנסה ליצור חברויות וקשרים לשווא, וחוזרת הביתה. וכמובן שכל כך הרבה פעמים מצטערת על המעבר מהאולפנא הקודמת.
יש רק מקום אחד שם אני משוחררת - בסניף, שם באמת לא אכפת לי ממה שאומרים עלי, אני לא נעלבת מכלום, אני יוזמת, פועלת,דברים שהלוואי שהייתי מעיזה לעשות באולפנא! אם הייתי מגיעה למקום שבאולפנא אני מצליחה להתנהג כמו בסניף-זה המקסימום והשאיפה הכי גבוהה שלי.
אבל מה שיותר מציק לי- זה ההרגשה שלי כלפי עצמי. כתוצאה מזה שלא הולך לי באולפנא, כל הביטחון העצמי יורד, אני מרגישה כל כך אפסית, חסרת כישרונות, פשוט לא צריכה להיות בעולם הזה. וגם כשיצטטו לי איזה משפט או פסוק אני מיד אגיד שעליי זה לא תקף, ולי יש דפקט ובגלל זה אני כל כך גרועה בהכל.
מקווה לשיפור
תודה מראש
תשובה
שלום יקרה!
ההתמודדות שלך מובנת מאד, והגיונית ביותר. יש בחיים סיטואציות שאנחנו לא במיטבנו, משהו בנו נחסם, לא משוחרר, לא מצליח להוציא את עצמו אל הפועל כמו שהיינו רוצים. זה בסדר והגיוני. אז הנה כמה נקודות למחשבה עבורך:
חוסר הצלחה זו הזדמנות ומתנה
אז הנקודה הראשונה חשובה מאד כי היא יסודית ונוגעת באופן כללי בכל הנושא של התמודדות בחיים עם נקודות שאנחנו מרגישים בהם תקועים וכאילו לא מצליחים להגיע למקום בו היינו רוצים להיות.
חשוב לדעת שחלק מהקסם של העולם הזה, כולל בתוכו מקומות צרים שכאלה, שכל מטרתם היא לפתוח אותנו להיכרות מחודשת עם עצמנו.
דווקא עכשיו באולפנא, כשאת מתמודדת עם נקודה שאת לא מצליחה לחשוף את מי שאת ולהיות בפשטות ובשמחה, יש לך פה מתנה -
התמודדות שתתן לך אפשרות לגלות רובד יותר עמוק בתוכך.
כמו לעשות כושר. אם אדם עושה כושר רק לפי מה כיף וטוב לו, הוא לא יתקדם. רק ברגע שאדם מתחיל להרגיש שקשה לו בתרגילים, שהוא מזיע, שזה לא עובד בקלות, שם הוא מפתח ומתפתח למקום גבוה יותר. אז תחשבי שעד עכשיו הנפש שלך ידעה לגלות את עצמה במקומות מסוימים והיא נשארה באזור הנוחות שלה. עכשיו יש לה אתגר חדש, להיות בנוחות ובטוב בסיטואציה מסוג קצת אחר. הדבר הזה הוא מתנה גדולה שבע"ה תפתח אותך להיכרות הרבה יותר פנימית עם עצמך.
אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, נעבור הלאה לשאלה- אבל מה עושים עם זה?
זה לא הכל או כלום
אני מבינה ממך שיש פער מאד גדול בין האנרגיות שלך כשאת בסניף- בחורה שמחה, תוססת, חברותית, מלאת חיים ואנרגיה- , לעומת המצב באולפנה שבו את כבויה ובודדה.
הבעיה בעצם בהשוואה בין שני המצבים זה שאולי יש לך מן שאיפה שכמו שאת בסניף, ככה יהיה גם באולפנה. וכדאי לחשוב איך את מתחילה בקטן.
זאת אומרת - יש לך חברה אחת באולפנה שאת יכולה לחשוב איך ליצור איתה קשרים יותר קרובים?
מצוין, תתחילי איתה.
נכון, זה לא יהיה כמו בסניף. זה לא כל הכיתה, זה לא להיות ראש החץ של הכיתה ובמרכז העניינים.
אבל זו התחלה, וזה משהו, וכשאנחנו באים לעבור דרך חשוב לדעת להעריך ולתת מקום גם לצעדים קטנים ולא רק להצלחות הגדולות.
כתבת בשאלה "אם הייתי מגיעה למקום שבאולפנא אני מצליחה להתנהג כמו בסניף-זה המקסימום והשאיפה הכי גבוהה שלי. "
מצוין שיש לך שאיפה גבוהה, מקום לשאת אליו עיניים. אבל!
לפעמים השאיפות הללו לא נותנות לנו להתחיל להתקדם- כי התקדמות היא תמיד לאט לאט, אנחנו לא נהיה ישר במקום שאנחנו רוצות. וחשוב לשים לב שיחד עם המקסימום של השאיפות שלנו, אנחנו יודעות לרדת קצת ולהתחיל מקטן.
נסי לחשוב איך אפשר להתחיל מצעדים קטנים, לאט לאט. אולי להצטרף לכמה בנות שיושבות ומדברות, לאזור אומץ ולהצטרף לשיחה.?
וכן הלאה.
הכל בראש
אמרת שאת מוצאת את עצמך נעלבת בקלות מדברים שאומרים לך, מפרשת אותם לשלילה.
קודם כל חשוב לי לומר שזה באמת לא נעים, אבל ה"בעיה" הזו היא בעיה מאד פתירה, ואפשר לצאת מהמקום הזה.
הייתי מציעה לך לנהל איזה יומן, בו את כותבת הערות שנפגעת מהן, ואת מרגישה שנפגעת אבל היה אפשר גם לא להיפגע.
כל פעם שקורה דבר כזה, תכתבי מה הפירוש שאת נתת לסיטואציה, ומה הפרשנות הנוספת שאפשר לתת.
רק תכתבי, בלי לכפות על עצמך להאמין לפרשנות השנייה או להסכים איתה.
זאת אומרת- להתחיל לפתוח את הראש ואת הלב לזה שאפשר לפרש אחרת את המציאות ולא רק לפי הסכמות שאנחנו כבר רגילות לחשוב בהן.
עוד נקודה למחשבה
מה יש בסניף שמאפשר לך כלכך להיפתח ולהיות מי שאת?
האם זה בגלל שאת בתפקיד? שיש לך עשיה?
אם התשובה היא כן, אולי תחפשי לך סוג של עשיה בתוך האולפנה. אולי עשיה עושה לך טוב ומצמיחה אותך ואם תמצאי אחת כזו בתוך האולפנא זה יעשה לך טוב.
המפתח להכל
אני מרגישה שכאן יש סוד, ממש סוד, שבלעדיו העבודה יכולה להיות הרבה יותר ארוכה וסבוכה, לעומת מצב בו העבודה מקבלת מסגרת טובה ותומכת.
כל פעם שאת מגיעה לאולפנה ומרגישה ש- את לא מצליחה להיפתח, שאת "כמו עציץ", שאת לא בסדר, שאת סגורה, חסרת כשרונות וכו'..
להגיד לעצמך : "למרות שאני (סגורה\ לא פתוחה\ לא כמו בסניף\ לא כמו כולם וכו') אני מקבלת ואוהבת את עצמי כמו שאני".
כאן בעצם את מזכירה לעצמך שהאהבה שלך לעצמך לא תלויה בשום דבר, לא תלויה בכמה את נפתחת ובכמה את סגורה, לא תלויה במצב הנפשי שלך ובמה את עושה.
אלא היא שרירה וקיימת- בכל מצב. וחשוב לדעת שהאהבה שלנו לעצמנו זו אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו בחיים, ולא הרבה אנשים זוכים לעשות זאת.
בע"ה, מאחלת לך שמתוך הגשר הצר הזה יתגלה הרבה טוב! מאמינה בך.
בהצלחה רבה!
שיר