פנימיית בני ארזים מתריעה: "המדינה נוטשת את בני הנוער שלנו כשהם מגיעים לגיל 18"

מתחת לרדאר הציבורי, הרחק מעין התקשורת ומסדר היום הפוליטי המיידי, מתחולל בישראל משבר עמוק ומתמשך, הגובה מחיר בלתי נתפס בחיי אדם. זהו משבר הנוגע לבני הנוער הפגיעים והשקופים ביותר בחברה הישראלית - נערים ונערות המתמודדים עם פגיעות נפשיות קשות, משברים אקוטיים ואשפוזים פסיכיאטריים. עבור אותם צעירים, השחרור מהמחלקה הסגורה הוא ממש לא סוף פסוק או תום הדרך הטיפולית, אלא תחילתו של מאבק הישרדותי חדש במציאות שבה אין מספיק מענים בקהילה.

המערכת הציבורית קורסת מרוב עומס והורים כורעים תחת הנטל הרגשי והכלכלי. ובמציאות הזו, מסגרות פוסט-אשפוזיות הן פעמים רבות גלגל ההצלה היחיד המפריד בין שיקום לבין התרסקות מוחלטת. מי שניצבת בחזית המאבק הזה, מזה עשרות שנים, היא פנימיית בני ארזים, אשר הפכה לבית ולמרחב מרפא עבור אלו שהמערכת כמעט והתייאשה מהם. את המוסד הוותיק הזה, מנווטת הפסיכיאטרית המוערכת ד"ר שולמית בלנק. היא מובילה את המוסד במסירות אין קץ, מתוך הבנה שהצלת חיים היא עבודה יומיומית, שוחקת, אך הכרחית.

חומות של בירוקרטיה ורגולציה

אך גם המסגרת העוטפת ביותר נתקלת לא פעם בחומה בצורה של בירוקרטיה נוקשה ורגולציה אטומה. זהו בדיוק הרקע לטרגדיה של מיקה אופיר-בכר, צעירה ששמה קץ לחייה, אשר סיפורה פורסם לאחרונה בהרחבה. בשיחה כואבת עם צוות ההנהלה של המוסד, הם מבקשים לדבר על מיקה, על האור שהביאה עמה ועל הכשל המערכתי שלא אפשר להמשיך להגן עליה ביום שאחרי גיל 18.

"יש ילדים שמשאירים חותם עמוק בלב של כל מי שזכה להכיר אותם", אומרים בהנהלת פנימיית בני ארזים בכאב ניכר. "מיקה הייתה חניכה בבני ארזים - ילדה חכמה, יפה, מצחיקה, רגישה ונבונה. ילדה מיוחדת, עם עולם פנימי עשיר, עם כוחות ועם אישיות שנגעה בכל מי שהיה בסביבתה".

במהלך שהותה במסגרת, חוותה מיקה תקופה טובה, מוגנת ויציבה. אולם שעון החול הבירוקרטי לא עצר, והגיל הכריע את המשך הטיפול. בנקודה הזו בראיון, מבקשים ד"ר שולמית בלנק ובני ארזים, להצביע על הבעיה שצעירים רבים מתמודדים עימה בהגיעם לגיל 18: "עם הגיעה לגיל 18 נאלצה מיקה לעזוב את הפנימייה, בהתאם לרגולציה הקיימת, הקובעת כי מסגרות פנימייתיות לנוער מסתיימות בגיל זה - גם כאשר הצורך הטיפולי אינו מסתיים".

"מי ממשיך להחזיק אותם כשהמסגרת כבר אינה יכולה?"

הניתוק הפתאומי מהמסגרת שהיוותה עבורה בית ועוגן, ללא חלופה טיפולית רציפה ומתאימה בעולם המבוגרים, גבה מחיר כבד. בצוות משתפים בעצב על ההידרדרות המהירה: "לאחר עזיבתה היא נכנסה ויצאה מבית החולים הפסיכיאטרי. מפאת היעדר המענים שלהם הייתה זקוקה והיעדר רצף טיפולי מותאם, שלוש שנים לאחר מכן מיקה שמה קץ לחייה".

האובדן של מיקה הכה גלים לא רק בקרב משפחתה וצוות המטפלים, אלא הציף אל פני השטח סוגיה בוערת. הסיפור של מיקה אינו רק סיפור אישי כואב, הוא מציף שאלה: מה קורה לבני נוער המתמודדים עם פגיעה נפשית ביום שבו הם מגיעים לגיל 18? מי ממשיך להחזיק אותם כשהמסגרת שהייתה עבורם בית כבר אינה יכולה לעשות זאת?

מוצפים בפניות, קורסים תחת העומס

הסיפור של מיקה הוא קריאת השכמה. המצוקה הגוברת בשטח, לצד המחסור החמור במסגרות פוסט-אשפוזיות בארץ, יוצרים עומס חסר תקדים. הורים מותשים, החוששים לחיי ילדיהם, מוצאים את עצמם חסרי אונים מול רשימות המתנה אינסופיות למוסדות שיקום מצד שני.

על המציאות הזו התריעה ד"ר שולמית בלנק בדיון שנערך לאחרונה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, שם חשפה את גודל השבר: "אנחנו מוצפים. הורים וגורמי מקצוע ממש מתחננים להיכנס אלינו ואין מענה מספק של המערכת", תיארה את המצב. הנתונים מראים כי עשרות ילדים בסיכון ממתינים להזדמנות להשתלב במסגרת שתעצור את "הדלת המסתובבת" של האשפוזים החוזרים.

בדיוק על הרקע הזה, העשייה בפנימייה מקבלת משנה תוקף. "המקרה הכואב של מיקה מזכיר לנו עד כמה הצורך במסגרות כמו בני ארזים הוא קריטי", אומרים בהנהלה ומסבירים את החזון שעומד מאחורי העשייה: "בני ארזים הוקמה מתוך ההבנה שישנם ילדים ובני נוער שמתמודדים עם קשיים רגשיים ונפשיים, אשר אינם מקבלים מענה מספק במסגרת הקיימת - לא בקהילה ולא במערכי האשפוז. העמותה מעניקה לילדים האלה מעטפת ייחודית המשלבת חינוך, טיפול, יציבות, שייכות ואמונה ביכולת שלהם להתקדם ולבנות את חייהם מחדש".

קריאה דחופה ליצירת רצף טיפולי

המודל הטיפולי שמובילה ד"ר שולמית בלנק מבוסס על שילוב מדויק בין הצבת גבולות ברורים וסמכותיים השומרים על המטופלים, לבין מעטפת רגשית חמה, ביתית ואהבה. יחד עם בית הספר המיוחד הפועל בתוך הפנימייה בסנכרון מלא עם הצוות הטיפולי, ילדים שידעו רק כישלון ודחייה מצליחים לחוות מחדש הצלחה ומחזקים את ביטחונם העצמי.

"עבור נערים ונערות רבים, בני ארזים היא לא רק פנימייה ולא רק בית ספר - היא מסגרת מצילת חיים", נאמר בשיחות עם הורים. "מקום שמאפשר לעצור את ההידרדרות, למנוע הגעה למצבי קצה, ולהעניק לילדים שלא מצאו את מקומם במערכות האחרות הזדמנות אמיתית".

אולם כל העשייה הזו נתקלת שוב ושוב בתקרת זכוכית רגולטורית, בייחוד ביום שבו הנערים והנערות הופכים בגירים בעיני החוק, אך נותרים שבירים ופגיעים בנפשם. הפנייה למקבלי ההחלטות היא ברורה ונוקבת: "כדי שילדים נוספים יקבלו את המענה שהם זקוקים לו, נדרשת הכרה רחבה יותר מצד המדינה. משרד הבריאות ומערכות הרווחה והחינוך חייבים להכיר בחשיבותן של מסגרות טיפוליות-חינוכיות מסוג זה, ולהיות שותפים ביצירת רצף מענים עבור ילדים המתמודדים עם מצוקה נפשית".