לאחרונה אני שומעת מהמון אנשים קרובים אלי שהם נפגעו מהיחס או חוסר היחס שלי אליהם. שלא התנהגתי כמו שהם ציפו. רובם מרגישים שזה ככה מאז שהתחתנתי לפני שנה. נגיד חברה שלי כועסת עלי כי היא ניסתה להיפגש ולא הצלחנו והיא הרגישה שאני לא רוצה. או אחיות שלי שאומרות שאני לא מספיק בבית או לא עוזרת או לא שם בשבילן. מה אפשר לעשות?
החיים אחרי החתונה מביאים איתם שלל שינויים
החיים אחרי החתונה מביאים איתם שלל שינויים - המעבר לבית חדש, הפרידה מבית ההורים, השינויים בדינמיקה עם חברות. המצב שאת מתארת הוא מצב נפוץ שאני פוגשת לא מעט בתור יועצת זוגית מומחית לנשואים טריים ולצד כל השמחה שיש בחתונה של אחות, חברה או בת, יש גם מקום של אובדן. זה נשמע אולי קצת קיצוני ואובדן לא חייב להיות דווקא מוות אלא שמה שהיינו רגילים אליו עד עכשיו פתאום משתנה לנו מול העיניים וזה מאוד עצוב.
את לדוגמה עוברת תהליך של עיצוב מחדש של זהותך כאישה נשואה, וזה יכול להיות מלווה בתחושות של אובדן מסוים של הזהות הקודמת שלך כרווקה או כחלק ממשפחה גרעינית. המשפחה והחברות שלך עוברות תהליך במקביל וגם הם יכולים להרגיש תחושות של אובדן של האחות הקרובה והחברה הקרובה אליהן.
לתת מקום לכאב ולהיות באמפתיה כלפי הרגשות שלהם
את מן הסתם חווה תחושות של עומס, אשמה או אפילו בלבול לאור הציפיות השונות מהסביבה. ייתכן שאת מרגישה נקרעת בין הרצון לרצות את הקרובים אליך לבין הצורך לבנות חיים עצמאיים עם האיש שלך. וזה בסדר להרגיש כך, את לא חייבת להיות מושלמת בכל התפקידים שאת נושאת. לכן הדבר הראשון הוא לתת מקום לכאב ולהיות באמפתיה כלפי הרגשות שלהם, אך גם כלפי עצמך. הכרה בכך שגם הם וגם את מנסים להסתגל לשינוי היא השלב הראשון.
אני מאמינה שלא משנה איזו סיטואציה מגיעה לפתחך יש לך 2 אפשרויות: הראשונה, להיאבק במציאות, לא לקבל אותה, לכעוס, להסתגר, להאשים או להתקרבן. השניה, היא להסכים שזו המציאות ולהיות פתוחה ללמידה ממה שהחיים זימנו לך. אם ניקח לרגע את הדוגמה שלך ונרחיב אותה בעצם את מתארת מצב של אי הבנה וחוסר נעימות בינך לבין אנשים קרובים אליך.
זה היה יכול לקרות גם מדברים אחרים
זה קורה עכשיו בעקבות החתונה אבל זה היה יכול גם לקרות בעקבות מחלוקות על רקע דתי, פוליטי או כל נושא רגשי אחר. לכן הייתי רוצה להעניק לך כלים שיעזרו לך להתמודד עם הסיטואציה הזו טוב יותר (ולמעשה, יעזרו לכל מי שקורא/ת את הטור הזה ולאו דווקא מתמודד עם אותה סיטואציה):
1. לשמור על ערוץ תקשורת פתוח - כדי לעשות זאת צריך קודם כל להיות באמפתיה, גם כלפיהם וגם כלפיך. להבין שאין כאן איזושהי כוונת מכוון אלא באמת מציאות שכל אחד מכם רואה אותה אחרת. כמה טוב שהם דיברו איתך ושלא שמרו את זה בבטן, זה מעיד המון גם על כמה שאת משמעותית עבורם וגם על עוצמת הקשר. יש לך כאן אחיות וחברות שלא רוצות לוותר על הקשר איתך. אז אפשר ממש לומר להן: תודה רבה ששיתפת אותי! נסי להקשיב באמת, שאלי על הרגשות שלהן והסבירי איך את מרגישה. הדיאלוג הזה יכול לעזור להם להבין שאת אינה מתעלמת מהם בכוונה, אלא פשוט מנסה להסתגל למציאות חדשה.
2. להציב גבולות בריאים - על מנת לעשות זאת את קודם כל צריכה לברר ולבחון עם עצמך: מה דעתך האופן הראוי לשלב בין חיי נישואין לחיי חברה? או אפילו עד כמה יש מקום לחיי חברה בתוך חיי הנישואין? מאוד יכול להיות שהן בעצם משקפות לך איזשהו כאב שקיים בתוכך. זאת אומרת את מרגישה אשמה ולא נעים לך שאת לא מקדישה להן זמן כמו בעבר, והן בעצם מראה שלך. ברגע שאת תבררי עם עצמך מה את חושבת שנכון לעשות, תוכלי גם להציב גבולות באופן בריא יותר. גבולות אלו יאפשרו לך לשמור על הזמן והאנרגיה שלך, להקדיש זמן לזוגיות שלך, ועדיין לשמור על קשרים עם המשפחה והחברות. כמובן ממליצה לדבר על גבולות אלו עם הסובבים אותך כי זה יכול למנוע אי הבנות.
3. למצוא פתרונות יצירתיים - אמנם את הנעשה אין להשיב, ועדיין, אני מאמינה שלא היה לך רצון לפגוע באחיות או בחברות שלך. מן הסתם גם לך יש צורך כלשהו להיות איתן בקשר לכן במקום להתנגד או להיאטם נוכח הבקשות שלהן, אחרי שדיברתן על הדברים בפתיחות והיה מקום לצורך שלך ושלהן אפשר לחשוב על פתרון יצירתי, לדוגמה: לקבוע זמן אישי עם כל אחד מהאנשים הקרובים אליך שמרגישים פגועים. הזמן הזה יכול להיות ארוחת בוקר משותפת, הליכה ביחד או כל פעילות שמאפשרת שיחה רגועה ונעימה. למצוא את הזמנים שאת מגיעה לבית ההורים לבלות עם חברות מהעבר או להיות בבית עם האחיות. קשרים קרובים הם כאלו שעומדים גם במבחנים של הזמן, זה לא אומר שאת מוותרת על הקשר עם בעלך אלא מוצאת את האיזון מחדש