ניסוי כלים
ידוע לכל, שיש אנשים עם חיבור שונה ביחס לתפילה, לא כל אחד מכוון, לא כל אחד אוהב את אריכות התפילה, ויש שבשקט בשקט אשר משווים את ה' "לנגדם" יותר מאשר לעזרתם. השבוע ניסיתי בעקבות ההבנה הזו משהו חדש בקרב התלמידים. כשקיימנו מניין מזורז כשבסופו מקיימים מעגל שיח סביב תפילה, כל פעם קטע אחר ללמוד אותו ולדבר עליו.
והתוצאה? "פעם ראשונה שאני לא מדבר בתפילה", "פעם ראשונה שאני מתפלל הכל" ועוד. ואת זאת אפשר ללמוד דווקא מהמשכן, רגע לפני שנפרדים מפרשיות המשכן, ומספר שמות בכלל. יסוד גדול לומדת הגמרא בברכות בדרישת שמו של בצלאל, מדוע נקרא כך? מניין זה הגיע?
וכך אומר שם ר' שמואל: "בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!
השאלה הגדולה על משה
בפשט הדברים, משה מחזק את בצלאל ומודה לו שגילה לו רז גדול מן השמיים, דבר שמשה לבדו 'לא ידע', שיש לבנות את המשכן ולאחר מכן את הכלים.
אך צועקת לשמיים השאלה, כיצד נביאם של ישראל, נאמן ביתו של הקב"ה, לא יודע דבר כזה שהוא מנהג של עולם?
הרי ניתן להבין את דברי חז"ל למשל, שמשה שכח שלוש הלכות כיוון שכעס בצורה שלא מתאימה למידתו, כדברי המדרש בויק"ר יג,א: "א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ובאוֹנָן". אך מדוע כאן משה לא ידע זאת? הרי לא ידוע כאן על שום חטא שלו שבגינו 'טעה' בעניין?.
ייתכן שתשובה לכך נעוצה בהכרת כוחות האדם הארצי-החומרי.
חז"ל בפרקי אבות אומרים: "דע מה למעלה ממך", ור' חיים מוואלז'ין מבאר את דברי חז"ל אלו בצורה כל כך מחודשת:
אמנם נכון שיש כאן דברי מוסר, אך לא כי התנהגת בצורה לא ראויה כלפי העולם שלמטה, כשיש מישהו שמסתכל מלמעלה, אלא כי התנהגת לא כראוי כלפי העולם שלמעלה.
האם לא ידעת שמחכים משמיים שתנחה אותם כיצד להתנהג? האם לא ידעת שמחכים לך משמיים שתגלה אותם בכוחות עצמך, וממילא 'דע מה למעלה-ממך'?
באורות התורה פרק ט סוף פסקה ה' כותב הרב: "... בדברים הטבעיים ובמלאכות, כי כל פועל ה' למענהו, וצריך להיות אוהב את הבריות ורוצה בקיומם ובשכלולם, ודעה זו מביאה לאהבת השי"ת".
כשנותנים לאדם מקום להתגנדר ולפרוץ את גדר החומר, ולהבין מתוכו את מציאות ה', זה מביא לאהבת ה', ובעניין זה כנראה, בסבלנות כלפי האדם במסע שלו ליראת שמיים, חלקו משה ובצלאל.
התפארת שבאדם
השבוע השתתפתי בשיחה חודרת לב שהעבירו אוהד ושרית, הוריה של 'תפארת לפידות הי"ד', בחורה שנרצחה במסיבת הנובה בשמחת תורה לפני שנתיים.
אבא שלה, אוהד, מספר שבאחת השיחות שערך לקראת שבת עם תפארת, היא סיפרה לו שלמרות המרחק הגדול שלה מהבית, ומקדושת השבת של 'בית אבא', היא אפתה חלות לקראת השבת, וזה המנהג החדש שלה שם בחוץ לארץ, במסע אותו היא עוברת.
"החלות שאת עושה קדושות יותר מלחם הפנים", אמר לה בדמעות וחיזק את ביתו.
ובשלל הארות ותובנות בשיחה ניתן לקלוט, שמה שהבת שלהם חוותה בקשר הפרטי שלה עם ה',
זהו משכן, בית גדול, בו היא מרגישה שייכת, אהובה בצילו של הבורא.
והכלים? אחר כך, כל אחד בדך זו או אחרת מוצא את דרכו להכניס את הכלים הנכונים בהם יוכל להתחבר אליו.
יש מרחק גדול בין האדם לקב"ה, והשאלה איך בונים את הגשר ,להתגבר על המרחק ולהשיג קרבת ה'
בצלאל היה מציאותי, כך כותב הרב קוק, כך שחכמת מלאכת הבניין הייתה לו לכישרון שטבוע בו, הוא היה עשיר בחכמה זו שמילאה את כל לבבו, ולכן היה לו פשוט שקודם בונים בניין, ואחר כך מכניסים את הכלים, את ארון הברית שמסמל את דעת ה'.
בצלאל מסתכל על מטרת המשכן כמקום 'מועד לכל חי', מקום שבו ה' נועד עם כל ישראל, ולא רק כמקום שבו ה' נועד מעל הכפורת עם משה.
הנערים עליהם כתבתי בתחילה, מבקשים קרבת ה' במודע או בתת מודע בדיוק כפי שהאחרים מבקשים, רק צריך להכיר במשכן הקיים גם בליבם, ולתת להם להכניס את הכלים רק אחרי שיחושו שיש להם מקום משותף פנימה עם ה'.
משה לעומת בצלאל, מסתכל על הארון כיסוד הבניין, הוא שיא הקדושה ולכן יש להקדימו בבניין, וכנראה זה נכון כשמסתכלים בעיניים אלוהיות כשל משה, ששכינה מדברת מגרונו.
בצלאל מגיע מתוך החיים הארציים בעם ישראל, הוא מבין את המרחק שיש להתגבר עליו בקשר שבין האדם לבוראו, ולכן הוא קורא לבנות את הבניין קודם, להתחיל תהליך מהאדם אל בוראו. "בצל-אל היית וידעת- התחברת לקב"ה מתוך החומר.