"הנשיא שלנו הוא החלש ביותר בעולם מבחינת סמכויות, אבל המהות של המוסד הזה, התפקיד שלו, הוא הרבה מעבר, לפחות בפוטנציאל שלו, מסך הסמכויות שלו". באמירה המרתקת הזו פותחת עורכת הדין אודית קורינלדי-סירקיס, עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות העם היהודי, את השיחה המיוחדת עם הרבנית ד"ר תרצה קלמן בפודקאסט "חיי עולם". לרגל פרשת נשא, העוסקת באריכות ובפירוט בחנוכת המשכן ובמתנותיהם הזהות של 12 נשיאי השבטים, השתיים צוללות אל מאחורי הקלעים של מוסד הנשיאות המודרני. קורינלדי-סירקיס, ששימשה כיועצת המשפטית של בית הנשיא תחת שמעון פרס, ראובן ריבלין ויצחק הרצוג, מציגה מבט ייחודי, המשלב בין משפט חוקתי ומנהלי לבין הדינמיקה האנושית המורכבת המתרחשת בתוך המוסד הממלכתי הגבוה ביותר במדינה.
לצפיה בערוץ היוטיוב:
ההיסטוריה של מוסד הנשיאות הישראלי חושפת מאבק כוחות סמוי אך עיקש שהחל כבר ביומה הראשון של המדינה, ומבהירה כי התפקיד עוצב במידה רבה על ידי האישים שמילאו אותו והיחסים ביניהם. קורינלדי-סירקיס מסבירה כי המוסד אינו המצאה מקומית, אלא גלגול מודרני של מוסד המלוכה האירופי במשטרים פרלמנטריים, שבו המלכים ויתרו בהדרגה על סמכויותיהם לטובת הפרלמנטים.
להאזנה בספוטיפיי:
מה זה בית הנשיא למי שלא יודע כלום? "מוסד הנשיאות זה בסוף איזה מודל שקיים בעולם, במשטרים פרלמנטריים, הוא גלגול של מלכים... אנחנו יחד עם הרבה מאוד מדינות באירופה, יש לנו מודל כזה של משטר פרלמנטרי , יש ממשלה שמקבלת את אמון הפרלמנט, ויש נשיא שיש לו תפקידים מסוימים, שהם סוג של שאריות של המלך". היא מזכירה את המתח ההיסטורי בין דוד בן-גוריון לחיים ויצמן, שהוזמן לכהן כנשיא מבלי שהבין בתחילה כי לא יחזיק בכוח ביצועי כמו הנשיא האמריקאי, ומצטטת את אמרתו הידועה של ויצמן: "המקום היחיד שאני יכול לדחוף את האף שלי זה לממחטה שלי". כתוצאה מכך, החוק בישראל מקבע מעמד חלש במיוחד לנשיא, ומותיר בידיו רק שתי סמכויות מהותיות הנתונות לשיקול דעתו הבלעדי: הטלת תפקיד הרכבת הממשלה ומוסד החנינות.
למרות הצמצום הקיצוני בסמכויות החוקיות, כוחו האמיתי של הנשיא מתפרץ דווקא דרך סמכותו המוסרית והיכולת שלו להחזיק בנרטיב המכונן של החברה הישראלית ולחבר בין מגזרים שונים. קורינלדי-סירקיס מפריכה את התפיסה לפיה נשיאים שאינם מגיעים מהעולם הפוליטי הם מוצלחים יותר, וממחישה כיצד עצם הכניסה לתפקיד מייצרת מטמורפוזה אצל האנשים החזקים ביותר במדינה. "פרס שבא מהשמאל, מי שכעס עליו בתקופת היותו נשיא היה השמאל, והימין חיבק אותו הרבה יותר... וריבלין, אותו דבר, רק הפוך, הימין כעס על ריבלין, ומי שחיבק את ריבלין זה היה השמאל", היא מציינת, ומסבירה כי הדבר מוכיח שהשניים עשו עבודה טובה והצליחו להפוך לנשיאים של כולם. מורכבות זו הגיעה לנקודת שבר דרמטית בתקופת הרפורמה המשפטית, אז ניהל הנשיא הרצוג את המגעים סביב "מתווה הנשיא".
ימי המלחמה הנוכחית מוכיחים ביתר שאת את נחיצותו של המוסד כמקום נחמה לאומי, ומדגישים את הפער העצום בין נציגי הממשלה, שלעיתים מתקבלים בחיכוך בגלל הקיטוב הפוליטי, לבין הנשיא שמצליח להעניק חיבוק ממלכתי רחב. הרצוג, לדבריה, מחויב לתפקיד באופן עמוק ומגיע באופן אישי לכל פצוע, למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות מכלל הגוונים, ובכך הוא מייצג את מדינת ישראל במישור אחר - יציב וארוך טווח יותר מאשר הממשלה המכהנת. קורינלדי-סירקיס מסכמת ומגלה כי המנגנון המשרת את הנשיא הוא פירמידה צרה וקטנה להפליא, הפועלת תחת "תקציב בדיחה" ומשאבים מצומצמים ביותר בהשוואה למשרדי הממשלה. מציאות זו מחזירה את השתיים אל פרשת השבוע, ומחדדת את התובנה כי בדומה לנשיאי המקרא שחזרו על אותם הקורבנות בדיוק אך העניקו לכל מתנה משמעות ייחודית משלהם, כך גם נשיאי המדינה מביאים אל התבנית המוסדית הקבועה את צבעם האישי, וממקסמים את כוחם לא באמצעות כסף או סמכויות, אלא באמצעות קול מוסרי יחיד ומהדהד.