בעיניים ישראליות פורים נתפס כחג לילדים, "מסכות, רעשנים שירים וריקודים", "היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה", "אני פורים שמח ומבדח". אה, ויש גם אזני המן, איך שכחתי. הכל שמחים ומאושרים.
אלא מה? פורים עצמו הוא חג חברתי מהמעלה הראשונה. החג עצמו מושתת על אירוע שנצרב בתודעתנו פעמים רבות באופנים כאלו ואחרים: ניסיון של משטר כלשהו לחסל את הנוכחות היהודית בסביבתו. במקרה של פורים מדובר בפתרון סופי לבעיית היהודים, הרבה לפני שהמונח 'הפתרון הסופי' הומצא על אדמת אירופה. סיפור המגילה הוא סיפור הינצלות העם היהודי מעוד אחת מתוכניות השמדתו - אך הפעם לא הייתה מלחמת עולם שהצילה אלא אנחנו, הסבים והסבתות ההיסטוריים של כולנו, היו אלה שהצילו את המצב.
אופן ההינצלות מאותה הגזרה, רצוף מעשי סולידריות לאומיים ואנושיים. הבנו אז, שבשעה קשה עלינו להיות מאוחדים. הבנו אז שחיזוק תחושת הקולקטיב הלאומי והסולידריות החברתית הן הפעולות המתבקשות בזמנים קרדינלים. אחד הרגעים המכריעים בסיפור מתרחש שעה שאסתר מבינה שהמשימה מוטלת כעת רק על כתפיה העדינות. היא מבקשת ממרדכי לעשות זאת מתוך ידיעה שמאחוריה ניצבת חברה מאוחדת שחבריה דואגים האחד לשני: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי [...] גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר, ד). היום שנקבע כשעת השין להתקפה המאורגנת נגד היהודים בכל מדינות הממלכה הפרסית החלטנו להתלכד: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם", והתוצאה: "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם" (אסתר, ט).
סוף הסיפור ידוע, אולם האופן שבו בחרו חכמינו לציין את ההצלה הגדולה מלמד על התשתית החברתית הזאת: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". משתה ושמחה, זה ברור ומתבקש. אך מה שייכות שתי ההוספות שלא מופיעות במפורש בשום חג אחר - משלוח מנות ומתנות לאביונים? אם כן, נדמה כי מסקנתם ברורה: בלי הסולידריות החברתית והערבות ההדדית, לא הייתה הצלה.
ברצוני לטעון כי חג פורים הינו החג החברתי ביותר. הפעולות המהותיות שבגינן ניצלנו ושאותן יש לשמר בימים אלה, הן היסודות לחברה מתוקנת: משתה ושמחה (תמיד נעשה בחבורה), משלוח מנות איש לרעהו כאקט של סולידריות וקירוב לבבות ובעיקר - מתנות לאביונים; הצו החברתי הקורא לכולנו דווקא בפורים, לא לשכוח את המוחלש, לתמוך בו.
את החלק האימננטי של חג הפורים יש להשיב למרכז השיח היום, לפני המסכות הרעשנים והתחפושות לילדים. רק אז תהיה שמחתנו בחג שלמה באמת.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון פעמונים המסייע למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית להבריא את כלכלת המשפחה על ידי ניהול נכון של התקציב המשפחתי.