אחד השיאים של עבודת יום הכיפורים הוא הקטרת הקטורת בקדש הקדשים. מיד לאחר שחיטת פר-החטאת, ולפני הזאות הדמים בקדש הקדשים ובהיכל, נכנס הכהן הגדול עם כף של קטורת ומחתה של גחלים ומקטיר את הקטורת לפני ארון הברית.
ישנה תחושה ברורה שיש משהו מאד מיוחד ונשגב במעמד הזה, תחושה שמקבלת חיזוק מן הברייתא המפורסמת שהלחין אברהם פריד: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!". אך מהו הדבר שהופך את המעמד הזה למיוחד כל כך? או במילים אחרות: מהו תפקיד הקטורת בעבודת יום הכיפורים?
בפסוק המתאר את עבודת ההקטרה נאמר כך (ויקרא טז, יג):
וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.
בקריאה ראשונה של הפסוק אפשר להבין שתפקיד הקטורת הוא להסתיר את השכינה מעיני הכהן הגדול ובכך להציל אותו ממפגש ישיר ועוצמתי מדי שעשוי להביא למותו. כך באמת פירש רבנו אפרים, מבעלי התוספות:
צוה השם יתברך לאהרן בהיותו נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים שיקטר קטרת ולהעלות עשן, כדי שיהיה מסך מבדיל בינו ובין השכינה, כדי שלא יסתכל בשכינה ולא ימות.
לדעת רבנו אפרים תפקיד הקטורת הוא להסתיר את השכינה מעיני הכהן. לפי גישה זו אין שום דבר מרומם ומיוחד בקטורת עצמה, אלא רק בעצם הכניסה של הכהן הגדול לקדש הקדשים.
אך בדברי חז"ל במקומות רבים אנו מוצאים התייחסות שונה לחלוטין לקטורת. את המילים "כי בענן אראה על הכפורת" שבתחילת פרשת עבודת יום הכיפורים דרשו חז"ל כמתארות את גילוי השכינה שעל ידי הקטורת (יומא נג, א), את הפסוק "אשכול הכפר דודי לי בין שדי ילין" שבשיר השירים דרשו חז"ל על הקטורת שצורתה כאשכול והיא מכפרת על עוונותיהם של ישראל (שיר השירים רבה א, ג), וכן הלאה. מדבריהם עולה שתפקיד הקטורת הוא דווקא להעצים ולחזק את גילוי השכינה, ולכאורה גישה זו סותרת את הפסוק האומר במפורש שתפקיד הקטורת הוא דווקא לכסות את הכפורת!
בכדי להבין את תפקיד הקטורת בעיני חז"ל יש להתבונן בתיאור של מעשה ההקטרה המובא בגמרא במסכת יומא (נג, א):
נתן בה עיקר מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה - ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן, שנאמר 'והבית ימלא עשן'.
התמונה שאנו מציירים לעצמנו, כשאנו מדמיינים את הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, היא של ענן גדול החוצץ בין הכהן הגדול לבין ארון הברית. אך התיאור של חז"ל שונה לחלוטין: העשן היה עולה מעלה בעמוד דק "כמקל", וכשהגיע לתקרה היה יורד דרך הכתלים ועוטף את הכהן ואת הארון יחד, בצורה של פטרייה. כלומר, תפקיד העשן לא היה לחצוץ בין הכהן לשכינה, אלא לעטוף את שניהם יחד ולחצוץ בינם לבין העולם שבחוץ!
דגם כזה של כיסוי בענן אפשר למצוא גם במעמד הר סיני, (שמות כד, טו):
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר.
בפסוק זה ברור כי תפקיד הענן לא היה לחצוץ בין משה רבנו לבין השכינה, אלא לחצוץ בין הקב"ה ומשה לבין שאר העם. זו גם הדרך שבה התגלתה השכינה למשה באהלו (שמות לג, ט):
וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה.
וכך מתוארת גם ההתגלות בנקרת הצור (שמות לד, ה):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'.
בכל המקומות הללו יוצר הענן מרחב אינטימי סגור שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית, ואין הוא משמש כחציצה בין משה לקב"ה. ממילא מסתבר שכך יש להבין גם את תפקיד הקטורת ביום הכיפורים: יצירה של מרחב סגור שבו נפגש הכהן עם השכינה בלי להיות חשוף למבט חיצוני כלשהו.
כעת נתבונן במרכיב מרכזי נוסף שקיים בקטורת: הריח. הקטורת הייתה עשויה מצירוף ייחודי של בשמים, והקטרתה הפיצה ריח טוב במיוחד. אך אם מטרת ההקטרה היא רק להסתיר את הארון מן הכהן, אין סיבה להשתמש דווקא בבשמים ואפשר היה להשתמש בעשן רגיל!
אמנם לפי דברינו, שתפקיד מסך הקטורת הוא ליצור מרחב אינטימי שבו שורה השכינה יחד עם הכהן הגדול, תפקיד ריח מובן היטב. רש"י במסכת ברכות (מג, ב) כותב שדרכם של עוברי עבירה המקיימים משכב זכור היא שהיו "מבשמים עצמם כדי שיתאוו להם". כלומר, יש כוח לבשמים לעורר את הרצון לקשר גם כאשר הוא לא קיים באופן טבעי. באופן דומה נאמר בגמרא במסכת יומא (לח, א) שמנהג הכלות היה להתבשם ביום חתונתן, וכך מצאנו גם בתיאור חופתה של כנסת ישראל עם הקב"ה (שיר השירים ג, ו):
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל.
לבשמים תפקיד מרכזי בעולם הקשר הזוגי בכלל, אך נדמה שמן המקורות הללו עולה שחשיבות יתירה נודעת להם במפגש הראשון של בני הזוג בליל כלולותיהם. כאשר קיים עדיין פער מסוים בין בני הזוג, יש לבשמים את הכוח לטשטש אותו ולגשר עליו. ממילא, בכניסתו הראשונה של הכהן הגדול לקדש הקדשים, יש חשיבות רבה לריח הקטורת שיאפשר את המפגש הכמעט בלתי אפשרי בין אדם לאלוקיו. את ה"דילוג" שנדרש כדי ליצור מגע בין עולמות כל כך רחוקים.
חלק מרכזי מן העבודה הרוחנית בימים הנוראים קשור לקפיצה הזו, שמהווה תנאי הכרחי לחתונה מחודשת. המדרש (פסיקתא דרב כהנא כג) מגדיר את עם ישראל כמי ש"יודעין לפתות את בוראם". מהי משמעות המושג "פיתוי"? בתהליך הפיתוי נמשכים אחר פן מסוים של המציאות תוך התעלמות מן השיקולים הרציונאליים הכלליים. פיתוי זה קשור במידה רבה לחוש הריח, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "וירח את ריח בגדיו" - "וירח את ריח בוגדיו" (בראשית רבה סה). דווקא חוש הריח מאפשר להתחבר לאיזו נקודת טוב פנימית עמוקה שקיימת אצל ה"בוגדים" שבעם ישראל, תוך התעלמות מן המבט הרציונאלי והמפוכח שרואה רק את מעשיהם הרעים החיצוניים. ריח הבשמים הוא אמנם גורם חיצוני, אך הוא מבקש לחשוף פוטנציאל פנימי לקשר עמוק בין עם ישראל לקב"ה, שלא בא לידי ביטוי במהלך הרגיל של החיים. "שחורה אני בכל ימות השנה, ונאוה ביום הכיפורים" (ילקוט שמעוני תתקפב).
הכותב הוא מחבר הספר "מבית לפרוכת - פשט, עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים"