מתחילת השבוע , מתנגן לי בראשי, שיר של ריטה: "אני חיה לי מיום ליום...." ואינו מרפה. בעוד חרב של גירוש ועקירה מונפת מעלינו, ילדי, נכדי, תלמידי ויקירי,אנשי גוש קטיף, אני חיה לי מיום ליום. לא יודעת מה ילד יום. לארוז-לא לארוז. לאחסן-לא לאחסן. לאגור אוכל ומים לימי מצור, לרוץ לתפילות בצבור. באזני המשודכים שלי אני מתנצלת- סליחה, אני לא כל-כך מרוכזת. וזה דווקא חבל. כי מכל הסיבות לחורבן בית-המקדש, נוטים לשכוח סיפור - שהוא דווקא קשור בזוגיות. בנאמנות הזו שבין איש לאשתו, שאם אתה מפר אותה- הפרת את האיזון בטבע העולם, בין הקב"ה לברואיו.
"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא של נגר היה. פעם אחת הוצרך הרב להלוואה כספית. אמר לו השוליא: שלח אלי את אשתך ואלווה לך. שהתה עמו שלושה ימים. בא אליו הרב ושאל: אשתי ששלחתי לך, היכן היא? שיקר לו: אני שלחתיה מיד, ושמעתי שהצעירים התעללו בה בדרך. אמר לו: ומה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשנה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו : אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך התלמיד ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרוע, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותים – והוא היה עומד ומשקה להם. והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסותיהם –ועל אותה שעה נחתם גזר דין."{גטין נח}{ספר האגדה, בשינויים קלים}
מה אומר ומה אדבר- ספור תמוה ביותר. בלשון עדינה, הייתי אומרת – ממש חכמי חלם. ועם התמונה המזעזעת שבסייפא יש לי על הזוג הזה הרבה קושיות.
"כל כבודה בת-מלך פנימה"- הלא כן? למה אתה עושה מאשתך שליח להשיג לך הלוואות? למה אתה נזכר לחפש אותה רק אחרי שלושה ימים? ורגע, מה החיפזון הזה לתת גט? אי אפשר כבר לשאול את האישה מה קרה בדיוק? ובכלל, כשהרשע הזה מציע לך לתת גט לרעייתך,אשת בריתך מימים ימימה- מה שמטריד אותך זה הכסף? שכתובתה מרובה? על ההוא שנתן עיניו באשתו- אין לי קושיות. מה לעשות, בשביל זה נכתב בעשרת הדברות "לא תחמוד", כמו "לא תגנוב". אבל, רב בישראל, לא סתם עם הארץ, לא עושה ברור לפני שהוא מגרש את אשתו? והיא - מה איתה? אילמת?
תסלחו לי, עם כל הצער, ועם כל הזעזוע, מתחשק לומר לו ל"רב" הזה – מגיע לך... ולא שאני מצדיקה את ההתנהגות המזעזעת שלה...
אני יושבת לי ומהרהרת ב"משולש" הזה, ואני חושבת שבימינו הספור הזה עלול להתרחש- אולי על מסך הקולנוע. כבר הורגלנו לשמוע חדשות לבקרים, מי התחתן עם מי, מי נפרד ממי, מי התגרש ממי.
מה שמראה- שזוגיות בין איש לאשתו- הרי היא תלויה על בלימה. לשמור עליה, אנו נדרשים למתינות, מודעות, השקעה, תקשורת!!! שום דבר, כנראה, איננו מובן מאליו.
אבל נראה לי שחלו כמה שינויים ברמת המודעות שלנו, מאז החורבן. אנשים לא מתחתנים- אם הם לא בטוחים, ונשים- למדו לדבר....
בהשאלה למצב הלאומי שלנו- אם אנחנו הרעיה, והקב"ה הוא הדוד- נראה לי שהוכחנו בשנים האחרונות הרבה השקעה ומסירות- לתורה, למעשים טובים, לאהבת הארץ- מסירות נפש ממש לזוגיות הזו שלנו, עם בורא העולם. והתפילות.... התהילים... העצרות, כל השיח הזה איתו....
אמר לי השבוע מישהו בפסגת-זאב , ללא כיפה על הראש- אם אלוקים היה רוצה, הוא כבר היה עושה משהו, היה מבטל את ההתנתקות. יד על הלב- אני מסכימה איתו....
בשורות טובות, ישועות ונחמות.