לפני כמה ימים שמעתי את ח"כ יאיר לפיד מבקר את הפרומו שהכינו בגלי צה"ל לשידור שלהם מפורום השואה. חברים, הוא אמר, כדאי היה לעשות את זה פחות חגיגי. מדובר על השואה. כעבור יומיים שמעתי את קלמן ליבסקינד משמיע ביקורת דומה על חלק מהאירועים המתוכננים לאורחים מחו"ל, לדוגמה המסיבה שערכה עיריית ירושלים לעיתונאים הזרים. ליבסקינד לא חסך את שבט לשונו גם מההתעסקות בקולינריה של האירוע, מעשה ידי שפים בכירים. המשותף ללפיד ולליבסקינד הוא היותם בנים להורים שבאו משם, מהתופת. לו אמא שלי, שהייתה רעבה וערומה באושוויץ, הייתה שומעת, היא הייתה מתפוצצת. כך אמר קלמן.
כששמעתי את דבריו נזכרתי בסיפור שקראתי פעם על ערב התרמה של הג'וינט שהתקיים במהלך מלחמת העולם הראשונה למען יהודי מזרח אירופה. לאירוע הגיעו כל מכובדי הקהילה ועשיריה, שהופתעו לראות שולחנות ריקים מאוכל ומכלי אוכל. עד סוף הערב לא הוגש אפילו פירור. האדם שארגן את האירוע אמר: שיאכלו בבית. הם לא צריכים את הערב הזה בשביל לאכול.
את ליל הסדר אנחנו מציינים בסעודה מפוארת ומשובחת, שבתפריט שלה משולבים פריטים שמזכירים לנו את מה שהיה שם: מצה ומרור. לפי ההלכה, אלה הם המרכיבים המרכזיים של הסדר. על סעודה דשנה אפשר לוותר. על מצה ומרור – לא. יהודי אתיופיה נהגו שסעודת הסדר כולה תהיה סעודה דלה ותפלה, בהתאם לדרישה שנכתבה בתורה לאכול "לחם עוני".
שתי המסורות הללו מבוססות על שני פירושים אפשריים למילה "לחם". יהודי אתיופיה מבינים את המונח במשמעות הרחבה שלו: אוכל. זו אכן ההוראה של המילה במספר מקומות בתנ"ך. יהודים אחרים מפרשים את המילה במשמעות הצרה שלה: המאכל שנקרא "לחם". המסורות הללו גם מבטאות שתי גישות שונות ביחס לחג הפסח. על פי זאת של יהודי אתיופיה, בחג הזה אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן ולחוש את מה שחשו אבותינו בזמן שהיו משועבדים. אפילו האדם המכובד והעשיר ביותר צריך להפוך לעבד למשך ערב אחד בשנה.
המסורת של שאר תפוצות ישראל גורסת שהדגש צריך להיות לא על השעבוד אלא על ההצלה. לכן עלינו לשבת כבני חורין. אפילו מי שחי כמעט כעבד (לדוגמה, עני מרוד) צריך לחוש בערב הזה גביר, טייקון. המצה והמרור, שמטרתם לספק לנו את חוויית השעבוד, באים להעצים את חוויית הגאולה. ככל שנרגיש בחושינו את קושי השעבוד נוכל להבין גם את המרחק שעברנו בחסדי ה' משעבוד לגאולה. בלשון חז"ל: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
לו הייתי אחראי על התוכנית של אירוע פורום השואה הבינלאומי הייתי מנסה לחשוב על נוסחה שמבטאת היטב את העצמאות ואת השגשוג שזכינו להם במדינת ישראל, יחד עם החוויה הנוראה של השואה. אכן, בתוכנית האירוע נכלל ביקור ביד ושם וטקס שיתקיים שם. אבל הלכות הפסח מזכירות לנו שלא די בהעברת המסר דרך העיניים והמוח, דרך קריאה והאזנה. בשיעור ההיסטורי המזוויע חשוב לערב גם חושים אחרים, לדוגמה החיך. דווקא כיום, כשהפדגוגיה החדשה הולכת לכיוון למידה פעילה דרך חוויה רב-חושית, הדבר הזה היה מתבקש. לפי הגישה של יהודי אתיופיה לליל הסדר, בארוחת הערב למנהיגים היו צריכים להגיש את המנה שאכלו האסירים באושוויץ בארוחה אחת, או לכל היותר את המנה היומית שניתנה שם. לפי הגישה המקובלת יותר, לא היה צורך למנוע מראשי המדינות ארוחה חגיגית, אך במרכזה הייתה מוגשת חצי פרוסה של לחם יבש ומעופש או מרק דלוח, שהיו נאכלים בצוותא בליווי של דברי זיכרון ומוסר בנושא השואה. מפיק נועז במיוחד היה מציע להודיע למנהיגים מראש שאת המנה הזאת – כל מי שיגיע לארוחה יהיה חייב לאכול. זו הדרך היהודית לזכור. זו הדרך היהודית להתחבר לעבר על מנת להעריך את ההווה ולעצב טוב יותר את העתיד.
הכותב הוא ארי גייגר מהמחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן