יש אמירות פוליטיות שאפשר לפטור כרטוריקה. ויש אמירות שמזיזות אבן יסוד. פעם היה זה שר המשפטים, עכשיו שר התקשורת, אומרים בבוטות שלא יכבדו את עמדת בית המשפט. האמירות האלו מחלחלות מתחת לרגליים של כולנו ושומטות את הבסיס ויש קהל שלם שמריע כאילו ניצחו את מערכת המשפט. אבל חברים, מנצחים אותנו. אנחנו נשלם את המחיר. ולמה? כי אלו אמירות שמשפיעות על הדבר הבסיסי שגורם לאנשים להימנע מלעבור עבירות - הפחד שיתפסו אותם.
אנחנו רוצים להאמין שאלו מוסר וערכים, אבל בפועל, מחקר קרימינולוגי ארוך שנים מצביע על העובדה שהגורם המרתיע המרכזי שגורם לאנשים לקיים את החוק הוא הסיכוי שיתפסו אותם. כן, זה מה שמרתיע אנשים מלעבור עבירות.
חברו זאת לאמירה שלא יכבדו בג"ץ, אמירה שמאותת לציבור כולו משהו קריטי - אני לא אקיים פסיקה כי לא מתאים לי. ואני אדאג גם שלא יקרה לי כלום. לא יתפסו אותי.
יש ציבור שלם ששומע את השרים ואנחנו לא רוצים שיצא לרחוב
לא רק אנחנו האזרחים שומרי החוק מתערערים מקביעה כזאת, אלא גם אוכלוסיה אחרת. הציבור שהכי רגיש לניואנסים האלה הוא הציבור שאנחנו הכי פחות רוצים לראות ברחוב - כל הפדופילים, סוחרי הסמים, סוחרי הנשק, סחטני הפרוטקשן, רוצחים, אנסים, מתעללים. מבחינתם, אם הממשלה בעצמה אומרת שאכיפת פסק דין ניתנת לבחירה, למה שדווקא אליהם יגיעו? מי מבטיח שאת פסק הדין נגדם יאכפו? הפדופיל, סוחר הסמים או הסוחר בנשק לא מקיימים דיון פילוסופי על הפרדת רשויות. הם מקשיבים לסינגל פשוט: האם המערכת נחושה? האם יש יד אחת שאוכפת את הכללים? האם יש גבול קשיח לחוק ובית משפט הוא מבצר חזק? כשהתשובה מיטשטשת - גם ההרתעה מיטשטשת.
"המערכת תילחם מולך עד הסוף": השיעור שלמדתי מהפושע
אני זוכרת אותי כסניגורית, בתיק מורכב של עבריין שהגיע ממשפחת פשע מסוימת שחדרה לצבא, וביצע עבירה איומה של איומים והתעללות קשה. תיק קשה ואכזרי. מסוג התיקים שעצם העובדה שהייתי סניגורית צבאית הקלה עלי רגשית כי זה היה התפקיד שלי ואדם כזה לא הייתי מוכנה לייצג באופן פרטי. באחת הישיבות הצעתי להם עסקת טיעון שרציתי להעלות מול התביעה. כשהם התלבטו אם לקחת, זרק אחד מהם לשני, בשקט, "זה מערכת שתילחם מולך עד הסוף". הם הבינו בקודים שלהם שמערכת המשפט הצבאית שהעמידה אותם לדין תוודא שאותו חייל עבריין גם ישלם את המחיר וישב בכלא. זה הרתיע אותם מספיק כדי להסכים לעסקה.
האזהרות שהאמירות האלו של קרעי ולוין ואחרים מחוללות נזק עצום הן לא תיאורטיות. תפתחו חדשות. משילות זה לא פה. אמנם מנסים להסתיר אבל נתונים מעידים על עלייה עצומה ברמת העבריינות בכל התחומים. לא סתם שב"כ החליט להיכנס לפשיעה הערבית אבל זה לא רק שם.
השוטרים בשטח כבר מרגישים את איבוד השליטה
אמירות השרים מחלחלות ישירות ליכולת האכיפה. המשטרה מרגישה את זה ראשונה. כששוטר יפגוש נער מתפרע ברחוב יהיה לו יותר קשה לעצור אותו. למה? כי המשטרה פועלת בתוך "אקולוגיה של חוק": בית משפט הוא השלב המשמעותי בענישה של העבריינים שהמשטרה עוצרת. כאשר סמכות בית משפט מתערערת, השוטר בשטח ייתקל לא רק ביותר עבירות, אלא גם בפחות שיתוף פעולה, יותר ערעור על הסמכות שלו ויותר ניסיונות "לבדוק את הגבולות". בכל שחיקה של מערכת החוק יש ירידה הדרגתית ביכולת האכיפה, עלייה בסוגי הפשיעה, גם העבריינית וגם הכלכלית, והתפשטות של "אכיפה פרטית" ואלימות.
למרבה הצער הממשלה שלנו פוגעת בעקביות במשילות שהיא אמורה לדאוג לה. זה כולל גם ראשי סיעות שהבטיחו לא לחזור לפוליטיקה אחרי ביצוע עבירות, כולל חוקים שברור לכולם שמעבירים אותם רק כדי לקושש קולות, מייצרים פה תחושה שכל אחד דואג לעצמו ואל תקיים חוק אם לא מתאים לך.
לא מדובר בעניין של ימין או שמאל. כל מי שרוצה לחיות במדינה בטוחה ולא בפרבר של דרום אמריקה צריך להיות מודאג. כי אסור לנו לשכוח - פוליטיקאים הם לא רק מקבלי החלטות; הם גם "מחנכים נורמטיביים". כשהם מציבים דוגמה של ציות לכללים גם כשקשה - הם מחזקים נורמה. כשהם מציגים אי־ציות כאופציה לגיטימית - הם מנרמלים חריגה. זה לא נשאר במסדרונות הכנסת; זה מחלחל לכל מקום. וזה מגיע אלינו.
יש כאן הסכם לא כתוב בין האזרחים למוסדות: אנחנו נציית לכללים, והמערכת תהיה עקבית, צפויה ושווה לכולם. כשהצד שמנסח את הכללים מאותת שהוא לא מחויב להם כשזה לא מתאים לו - ההסכם מתפורר. במרחב שנוצר, מי שמזהים הזדמנות, הם כל העבריינים שכולנו לא רוצים ברחוב. הם יוצאים החוצה ומגיעים לכולם.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com. מחברת סדרת הסיפורים קשת אחים.