סערת המקוואות: כשהרב הראשי מסית בלניות נגד טובלות

בלניות וטובלות מסרבות להיות אויבות. כך, בפשטות, יש לומר - בשל דבריו הפוגעניים שהושמעו בהשתלמות לבלניות על ידי הרב דוד יוסף. הרב קרא לבלניות לבזות טובלות המבקשות לטבול לבד, עם ביוש פומבי.

מדי ערב בלניות וטובלות נפגשות במקוואות והרוב מצליחות להאיר פנים זו לזו, גם אם הסיטואציה מאתגרת את חלקן. כל מי שפקדה את בית הטבילה יודעת עד כמה זהו מרחב רגיש ועד כמה נדרש בו איזון עדין בין החיים האינטימיים של כל טובלת לבין המפגש עם אחרות, עד כמה השקפות שונות לומדות לדור יחד, ועד כמה המרחב הזה מאפשר גם התייעצויות בהתמודדויות סביב פריון, מוּגנוּת וסוגיות נוספות. אף אחת לא מגיעה למקווה לשם מלחמה - לא הבלניות ולא הטובלות.

מי שלא ביקר מימיו במקווה בשעות הפעילות, לא יבין את הסיטואציה. מי שעבורו הלכות טבילה הן תיאוריה ומעולם לא יושמו בגופו שלו ומעולם לא נצרך לבצע את כל שלבי ההיטהרות, עשוי להחמיץ את מה שמתרחש בפועל ושכל אישה שהלכות אלו הן חלק משגרת חייה מכירה - כמיישמת ואף כמשיבה בהלכה או כבלנית. רק מי שמצוי מחוץ למים הללו יכול להניח שיש מקום ללבות מלחמה פנימית בין אישה לאישה. זו אינה דרך ארץ וזו אינה דרכה של תורה, זו אינה תכלית דברי הבית יוסף והשולחן ערוך בהצבת אישה שתוכל לסייע לטובלת.

חזית חדשה: ההתקפות החוזרות של הרב הראשי

לדאבון הלב הרב הראשי, הרב דוד יוסף, שוב מתבטא באופן פוגעני כלפי נשים. רק לפני שבוע בחר בנוסח חריף ביחס לאלו המבקשות להיבחן בבחינות הרבנות (ואני בכללן). בדבריו ביקש להטיל דופי בפניה לבית המשפט הגבוה לצדק כאשר מתרחשת עוולה מקצועית עם משמעויות כלכליות בחסות המדינה והוסיף איום ש"בקרוב נשמע" כיצד נשים ייחסמו מהאפשרות להיבחן. והשבוע, בחר להסית בלניות לבזות טובלות המגיעות למקוואות.

יש לומר בבירור: הטובלת לבד איננה "מרימה ידה בתורה" כלל וכלל. היא מיישמת מצווה שרק היא אחראית עליה - "וספרה לה", זו המצווה שלה - ויש למצווה משמעות עבורה ועבור האיש שלה. כל אחת טובלת כדרכה ואישה אחרת יכולה "לעמוד על גבה" ולוודא שאין שום חציצה ושהטבילה מתקיימת במלואה. אם האישה איננה חפצה בסיוע זה והיא יודעת כיצד עליה לטבול להלכה וגם אין שום בעיה טכנית אחרת, הרי שהיא צוללת היטב היטב לתוך המים וברגע אחד עולה טבילתה ככשרה.

המהפכה השקטה: "תנו לטבול בשקט"

ההישג של תיקוף האפשרות לטבול לבד במקוואות הוא הישג נוסף שצמח מעתירה בהובלת ארגון עתים, שהניבה מצב של הנחיה המחייבת את כלל המקוואות הציבוריים בישראל. הודות לשיח שיזמנו בקבוצת "אדוות" החל דיון ציבורי בנושא, והודות לעותרות שהעידו על בקשתן "תנו לטבול בשקט" מבלי בלנית, והודות לשיח מתמשך בקבוצת הפייסבוק "טובלות בנחת" שהקמנו תוך כדי התהליך - הנושא נמצא בתודעה של נשים - טובלות ובלניות כחלק משגרת הטבילה בעשור האחרון.

ברוח התקשורת המקרבת, יחד עם כלים של ליווי רוחני לצד אסטרטגיה נכונה במצבי משבר - אציע ניסוחים שיתרמו לאווירה נעימה במקוואות בתקופה הקרובה. פשוט כדאי להיערך, לאחר ההתבטאות של הרב הראשי שעלולה להבעיר את השדה.

מאגר המקוואות של כיפה

אני מציעה לבלניות את השאלה הקבועה ששאלתי בשנים בהן התנדבתי כבלנית, והיא נהוגה על ידי רבות אחרות: "כיצד אוכל לסייע לך?" - לפעמים התשובה היא להעניק מרחב נשימה ולא לנכוח ולפעמים זה דווקא לנכוח. עצם השאלה מניחה את הכוח בידיה של הטובלת, ולא להיפך.

אני מציעה לטובלות לשוב בנחת רוח על המשפטים: "הגעתי לטבול. כשאכנס לחדר הטבילה אסמן לכן בפעמון, אבל אני לא צריכה ליווי. אחרי שאסיים, אסמן לכן בפעמון שוב. תודה רבה".

דו שיח כזה משקף את הידיעה שבבית הטבילה המרכז הוא הטובלת עצמה ויכול להמשיך את האווירה הנעימה ששוררת ברוב המוחלט של מקוואות ישראל.

יש לזכור שעבור נשים שחוו פגיעה מינית, ההגעה למקווה עם כל חלקי הטקסיות הכלולים בכך, עלולה לעורר מחדש טראומה, גם לאחר שנים. מצוות הטבילה עלולה להפוך עבורן לרגע של חרדה. לכן, האפשרות לטבול בפרטיות היא לעתים מה שמאפשר את קיום המצווה. כשאנו מבקשות מטובלת שתיכנע לנוכחות שאינה חפצה בה, איננו יודעות איזה נזק נגרם בגין כך. הרגישות הנדרשת היא תנאי לכך שבית הטבילה יישאר מרחב מוגן.

הרב הראשי המקבל את משכורתו מכספי הציבור, הבלניות המקבלות את משכורתן מכספי הציבור והמקוואות המתוחזקים מכספי הציבור (ונבנים גם בשילוב תרומות) - כל אלו מחויבים לציבור. התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם תפקיד ממלכתי של שירות הציבור מטעם המדינה דורשת התערבות של הדרגים המקצועיים. בשבוע שעבר אמר הרב יוסף בזעף ש"במשמרת שלו" לא יקרה כך וכך (ביחס לבחינות הרבנות), וזאת בניגוד גמור לרוח דבריו על משימתו ביום בחירתו לתפקיד: "להגדיל תורה ולהאדירה, להרבות תורה בישראל, להמשיך את דרכו של אבי מורי עטרת ראשי, בהלכה ובהנהגה וקירוב רחוקים".

נראה שבמקום מאור הפנים עסוקים במשרד לשירותי דת וברבנות הראשית עסוקים בשררה. שהרי, איזו סיבה יש לנסות להלהיט את השטח שוב ושוב סביב סוגיית הגיוס, הכשרות, בחינות ההלכה והמקוואות? האם ממסד שהיה בטוח בעצמו היה עוסק בזמן רווי קושי בקרב עם ישראל בסכסוך ובשלהוב מלחמות פנימיות במקום לסייע בריפוי החברה? ומה המניע להודעה על השבת גלימות לרבנים ספרדים במועצות המקומיות, האם זה בכדי לחזק את המימד החיצוני של השררה וגם לשוות אווירה של מסדר צבאי עם דרגות המבדילות בין רב מקומי לרב ראשי? האמנם כה קשה להבדיל בין עיקר לטפל? אולי הדברים נעוצים בחשש רציני בשל הצעת החוק המבקשת, שלא בלי צדק, לעגן בחוק רב ראשי יחיד למדינה ולמנוע את הכפלת התקציבים משל היינו באקלים חברתי כאילו פוסק אשכנזי לא יודע פסיקה ספרדית ולהיפך.

מי מרוויח מחרחור המדנים?

חרחור מדנים איננו מידה טובה ובחירה בצד המקטרג על נשים הפוסעות בשעות החשיכה כדי לקיים מצווה, איננה אלא בחירה בהעמדת חיץ בתוך עם ישראל במקום להאהיב את דרך התורה. לפני כחודש נפסקו לנו, העותרות בענין בחינות הרבנות לנשים, 15,000 שקלים כפיצוי מטעם הרבנות יחד עם המשרד לשירותי דת ומערך הבחינות, על אודות ההשפלה ואונאת הדברים ביום הבחינה ועל העבודה המשפטית שנדרשה כדי להיחלץ מהסבך. אני מקווה כי לא נזדקק כציבור לשום הליך דומה, והדברים יושבו על כנם בדרכי שלום. אני מקווה גם כי הרב ישוב במהרה מדבריו ויתנצל. כדאי שיזכור כי כולנו קשובות וקשובים לו בשל מעמדו הממלכתי, ושירות לציבור איננו תלוי זהות מפלגתית או מגזרית, ועל כן אנו מייחלים לחזות בדמויות שטוב לשאת אליהן עיניים וטוב ללמוד מהן תורה עם דרך ארץ.

עצה לאמהות

בסיפא, אנצל את הבמה לפנות לאימהות, מניסיוני כבלנית: אנא דאגו כי בנותיכן יודעות לשחות ומיודדות עם הכנסת הראש כולו למים. פעמים רבות מצאתי שבמרחבים אדוקים נשים מגיעות לטבילה מבלי כשירות זו ולחץ ופחד נלווים לקיום המצווה. בחיי ההלכה חובתו של האב ללמד את בנו לשוט בנהר הפכה מזמן למטאפורה, אבל דווקא חובתה של אם ללמד את בִּתָּהּ לאחוז במיומנות השחייה - היא אחריות עתידית לנועם שיתלווה בעת קיום מצוות הטבילה.