כשהייתי ילדה, הדבר שהכי ייחלתי לו במהלך השבוע, היה ללכת לחוג כדורסל. החוג היה עבורי לא רק מסגרת פנאי, אלא צוהר לעולם שלם שנמצא בתוך עצמי ויכולות שלא הכרתי. הגילויים היו מרגשים. גיליתי שיש לי כישרון, שאני משמעותית על המגרש על אף שהייתי נמוכה לגילי. היום אולי זה נשמע זניח, אבל אז הרגשתי כמו קובי בריאנט.
החוג נתן לי את התחושה שחבוי בי כוח מיוחד, כזה שנטע בי תחושה שאין בעולם פסגה שלא אוכל להגיע אליה. ומלבד סביבה חברתית שבה לא הרגשתי חריגה, גיליתי את הדרך להביע את הרצונות שלי, יכולתי לפתח תחום עניין בעל ערך חיובי. כך יכולתי, לחדד את השאיפות, הצרכים והחלומות שלי לעתיד. בקיצור, הרגשתי מסוגלת.
עכשיו תארו לכם כמה חוג העשרה הוא חיוני עבור ילד יתום? אובדן טראגי של הורה משנה באבחה את כל מערכת החיים המוכרת של הילד. הדבר מתבטא בשינוי מטלטל וחד של כל המוכר והידוע ונוגע בדימוי העצמי, בתחושת הביטחון והמסוגלות, ביחסים עם הסביבה, ביכולת לחוש תקווה ולתכנן את העתיד. השקט שנשאר בבית בצל האובדן, יכול לגרום לתחושת חסר עמוקה.
עבור ילד זה, הצורך לצאת רגע מהבית, לשנות אוירה, ולהיות במקום שבו לא הכול מזכיר את מה שאיננו, הוא קריטי. חוגים, עבורו, הם לא מותרות, הם מרחב של יציבות, של זהות, של נשימה.
למרבה הצער, לצד האובדן הרגשי, האלמן או האלמנה נותרים גם הם עם מציאות כלכלית חדשה וקשה של מפרנס יחיד. משפחות רבות הפונות לקו מיצוי הזכויות שלנו מתארות מציאות של קושי מתמשך, לעיתים ירידה מתחת לקו העוני, ביחד אנחנו מנסים למצוא אילו מענים קיימים עבורן. אולם, על אף הסיוע בליווי ובמימוש זכויות, בפועל - המענים מוגבלים.
עד לא מזמן, משרד הרווחה העמיד לטובת משפחות במצב כלכלי קשה מימון חוגים, העשרה תרבותית ופיתוח כישרונות - כ-5,000 ש"ח בשנה לילד. עבור המשפחות, זה היה הרכיב הקריטי בין להצליח להחזיק שגרה לבין התפרקות כללית.
ואז, ביום בהיר אחד וללא התראה מוקדמת, תוך כדי סיוע בהנגשת מענים לאחת האלמנות שפנתה אלינו גילינו שהמענק בוטל. בהתחלה זה היה נראה כמו תקלה, שהרי לפנינו עומד דף אינטרנט ריק. המשכנו לחפש. שאלנו. בדקנו. פנינו. אולם רק לאחר מאמצים רבים קיבלנו תשובה - הקרן שמימנה את המענק הסתיימה, ולא צפוי להתחדש התקצוב בעתיד.
הסיבה למה ואיך כבר לא משנה- בפועל, המדינה בחרה להפסיק סיוע שהיה עבור ילדים רבים חבל הצלה קריטי, שהוא חלק משמעותי מתהליך העיבוד והשיקום. במקום לחפש תחת כל אבן מקור תקציבי אחר, היא בחרה בשיטה "הקלה"והניחה את הנטל הרגשי, החברתי והכלכלי, כולו על כתפי האלמנה או האלמן השקופים ממילא. זאת, דווקא בתקופה שבה כל מציאות חייהם נמצאת במשבר עמוק.
חוגים הם לא מותרות, הם כלי שיקום.
במציאות שבה יוקר המחיה ממשיך לעלות, ומשפחות רבות כבר נמצאות תחת עומס כלכלי כבד, ההחלטה לא לתקצב העשרה ליתומים, היא החלטה שלה השלכה ישירה על החברה כולה.
ילדים שאיבדו הורה נמצאים בסיכון מוגבר להידרדרות לשוליים: נשירה ממערכת החינוך (פי 13); להסתבכות בפלילים (פי 4); התמכרויות (פי 8); והפרעות אכילה (פי 15). וכשהמדינה לא מפנימה ופועלת בהתאם, מקצצת בתקציבים ונמנעת מלתת מענים ייעודים לאותם ילדים המשוועים למישהו שיושיט להם יד, היא גוזרת על כולנו לשלם את המחיר של התמודדות מאוחרת עם השלכות חברתיות וכלכליות.
באופן פרדוקסאלי, כשאנחנו מדברים על סכומים כל כך מזעריים, ברור שאין מאחורי החלטה זו חשיבה אסטרטגית נכונה של מחירי "עלות- תועלת". קופת חוגים די קטנה המיועדת ליתומים, יכולה למנוע הוצאות עתידיות רבות למשק, כאשר היא מאפשרת לילדים אלו יציבות, מקום להתפתח, ובסיס נורמטיבי לחיים בוגרים.
השאלה שהמדינה צריכה לשאול את עצמה היא לא אם אפשר להרשות לעצמנו מימון חוגים, אלא האם אפשר שלא.
הכותבת היא עו"ד ועו"ס, מנהלת מחלקת מיצוי זכויות ב"עמותת חמניות- המקום לילדים שאבדו הורה, אלמנים ואלמנות".