יש רגעים שבהם הפופוליזם הממשלתי חוצה את הקו הדק שבין "טעות בשיקול הדעת" לבין חבלה אסטרטגית בחוסן הלאומי. ההודעה הדרמטית של רשות התחרות, המבקשת להכריז על אל על כ"מונופול" ולהטיל עליה קנס חסר תקדים של כ-100 מיליון שקלים בגין "מחירים מופרזים", היא רגע כזה בדיוק. זוהי דוגמה מאלפת לפער שבין רטוריקה פוליטית מתלהמת לבין המציאות הכלכלית הקרה: הפקידים בירושלים אולי בטוחים שהם מגנים על הצרכן הישראלי, אך בפועל הם סוללים את הדרך למצור אווירי מוחלט במשבר הבא.
כשהתערבות רגולטורית מייצרת נזק
המהלך הזה הוא המחשה קלאסית ל"חוק הקוברה" - משל מפורסם מתחום הכלכלה ומדעי המדינה, המתאר כיצד תמריצים ממשלתיים שגויים מובילים לתוצאה הפוכה בדיוק מהכוונה המקורית. המונח נולד בימי השלטון הבריטי בהודו, כשהממשל ניסה לצמצם את מכת הנחשים בדלהי והציע פרס כספי לכל אזרח שיביא קוברה מתה.
מטוס אלעל, צילום: תומר נויברג/פלאש 90
התוצאה הייתה שהאזרחים, מתוך רציונליות כלכלית, החלו להקים "חוות לגידול קוברות" כדי להרוג אותן ולגרוף את הפרס. כשהבריטים הבינו את התרמית וביטלו את התשלום, המגדלים שחררו את הנחשים (שהפכו לחסרי ערך כלכלי) לרחובות - מה שהוביל לכך שאוכלוסיית הקוברות גדלה עוד יותר מאשר לפני ההתערבות.
בכלכלה זה נקרא "חשיבה לשלב א'" - ההתמקדות בתוצאה המיידית והנראית לעין (הורדת מחירים כאן ועכשיו), תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות ארוכות הטווח של ההתערבות הזו. כדי להבין את האבסורד, יש להסתכל על העובדות: אל על לא הפכה למונופול משום שדחקה את מתחריה החוצה באמצעות טקטיקות נלוזות.
היא נותרה השחקן היחיד בשמיים פשוט משום שכל השאר ברחו. חברות התעופה הזרות עשו את החשבון הכלכלי שלהן והחליטו שסיכוני המלחמה ועלויות הביטוח אינם מצדיקים את הטיסה לישראל. אל על נשארה. כעת, הרגולטור מבקש להעניש את החברה היחידה שהמשיכה לספק שירות חיוני, רק משום שהיא הצליחה לשרוד כשאחרים נסוגו. להגדיר את "השורד האחרון" כ"מונופול דורסני" זהו עיוות של השפה ושל ההיגיון הכלכלי גם יחד.
השימוש במונח "מחיר מופרז" חושף חוסר הבנה בסיסי בתפקידם של המחירים בכלכלה. מחירים אינם סתם מספרים שנועדו להעשיר בעלי הון; הם מערכת איתותים המעבירה מידע על מחסור וסיכון. לאחר ה-7 באוקטובר, היצע המושבים צנח דרמטית בעוד הביקוש נותר קשיח או אף עלה. במצב כזה, עליית מחירים היא בלתי נמנעת והכרחית. המחיר הגבוה הוא זה שמאותת לשוק שישנו מחסור חמור, והוא זה שמבטיח שרק מי שהצורך שלו בטיסה הוא קריטי באמת יהיה מוכן לשלם. לו הממשלה הייתה כופה "מחיר הוגן" נמוך באופן מלאכותי, התוצאה לא הייתה שפע של כרטיסים זולים, אלא מחסור חמור בהרבה, תורים אינסופיים ושוק שחור שבו רק המקורבים והמהירים משיגים כרטיס.
הסכנה האמיתית טמונה ביום שאחרי
אך הבעיה החמורה ביותר בהחלטת רשות התחרות טמונה בשאלה שאף פוליטיקאי לא אוהב לשאול: "ואז מה?". מה יקרה במלחמה הבאה? המסר ששולחת המדינה למנהלי החברות הוא ברור וצלול: אם תיקחו סיכון, תפעילו מטוסים תחת איום טילים ותשלמו פרמיות ביטוח מטורפות כדי לשמור על השמיים פתוחים - הפרס שלכם יהיה קנס של 100 מיליון שקלים וחקירות פליליות.
כל מנהל שפוי יגיע למסקנה המתבקשת: עדיף להשבית את הצי, לשלוח את העובדים הביתה ולחכות שהמלחמה תעבור. בפעם הבאה, כשהישראלים יחפשו נואשות דרך לצאת או להיכנס למדינה, הם לא ימצאו כרטיסים יקרים - הם לא ימצאו טיסות כלל.
ההיסטוריה הכלכלית מלאה בכוונות טובות שהובילו לאסונות. הניסיון של רשות התחרות "לעשות צדק" עם מחירי הטיסות הוא עוד חוליה בשרשרת הזו. במקום להודות לכוחות השוק שאפשרו, גם אם במחיר גבוה, תנועה אווירית בזמן מלחמה, הבירוקרטיה הישראלית בוחרת לשבור את המראה שמשקפת את המציאות. את המחיר האמיתי של הפופוליזם הזה, לצערי, ישלמו אזרחי ישראל במשבר הבא.
הכותב הוא יוצר הערוץ ומגיש ההסכת "על המשמעות