"כואב לי שקוראים לי קפלניסט, שמאלני קיצוני, אני בכלל ימני מפסגת זאב" כך סיפר לי אלברט, אבא של קרינה ארייב, החטופה התצפיתנית ממוצב נחל עוז. איש חזק שעבר את הסיוט הגדול הזה ולא מפסיק לפעול ולהפוך כל אבן כדי להציל את הבת שלו. "היינו בכל העולם" הוא סיפר לי. "בבית הלבן, באירופה, ניסינו ללחוץ בכל מקום".
נפגשנו בהפגנה שהתקיימה מול הבית של השר גולדקנופף בסביבת רח' מלכי ישראל בגאולה, ירושלים. בדרך לשם, שנינו קצת הלכנו לאיבוד. הוא היה חריג בנוף החרדי ברחוב, עם חולצה אופיינית להפגנות, אז שאלתי אם הוא בדרך לשם. הוא ענה לי שאכן, הוא אבא של חטופה. בסוף מצאנו יחד את המיקום המדויק והמפגש הראשוני איפשר לנו לשוחח לאורך ההפגנה.
סיפרתי לו שהחלטתי לבוא להפגנות למרות שאני מתנחלת ימנית. הרצח בדם קר של החטופים טילטל אותי ובנוסף, כל הזמן הדהדה בי הקריאה של ג'ון גולדברג פולין לציונות הדתית לבוא ולהראות תמיכה במשפחות כי אין כמעט כיפות וכיסויי ראש בשטח. גם מירב לשם גונן קראה לציבור: תפגינו בדרככם אבל תראו תמיכה. הרגשתי לעומק את הזעקה שלה - אל תשאירו אותנו לבד, אנחנו עם אחד.
ההתלבטות מלווה אותי כבר תקופה ארוכה. מצד אחד, הרצון לתמוך במשפחות. מצד שני, לא רציתי לשתף פעולה עם מסרים אלימים שמפרקים את החברה הישראלית לגזרים. כששוחחתי עם כמה חברות מהשמאל הופתעתי לשמוע שהן נמנעות מאותה סיבה. בסוף, החלטתי ללכת אחרי הלב שלי תוך ידיעה שתמיד אוכל לעשות אחורה פנה. האיש שלי, החרדי לשעבר, חשש שאני עלולה לחוות אלימות מצד "הילידים של חסידות גור ודומיהם" (ציטוט במקור) אך לא היתה כזו כלל. הציבור הסקרן שהיה שם כיבד לגמרי, הקשיב בשקט ללא הפרעות. חלק אפילו באו לחזק את אלברט והביעו תמיכה. הוא סיפר שבמעגלים האישיים שלו, כולם, החילונים, הדתיים והחרדים גם יחד תומכים בו ומנסים לעזור ככל יכולתם.
בהפגנה תקעו בשופר כמה וכמה פעמים. זה מיידית מעורר חשבון נפש - האם עשינו מספיק, האם המדינה פועלת בכל הכח או שהיא ויתרה על החטופים. אלברט זעק: "השר גולדקנופף! אני כאבא חיכיתי שנה והאמנתי לכם, לכל הממשלה שלי, שאתם עושים את המרב בשביל להביא את כולם. היום אני רואה שזה לא ככה! כשזה נוגע לחוק הגיוס, אתם מוכנים לפרק ממשלה ולאיים, אבל כשזה נוגע לפדיון שבויים ולפיקוח נפש אתם אטומים! אתם לא רואים, אתם לא שומעים. איפה אתה? איפה הפיקוח נפש? שנה שלמה הבת שלי סובלת שמה במעמקי האדמה. יכול להיות אני כבר סבא ואני לא יודע". המילים של אלברט מזעזעות אותי. הידיעה שצעירות ישראליות שבויות ועוברות התעללות על ידי מחבלי החמאס לא נותנת מנוחה.
יש הרבה כאב בציונות הדתית כלפי ההאשמות הציבוריות המוטחות על ההעדרות בהפגנות. אנחנו הרי בלחימה בשטח, נשותנו נאנקות תחת עול המילואים, אנחנו מתנדבים בכל מקום אפשרי והטרמפיסטים הפוליטיים שרוכבים על ההפגנות מייצרים תחושה עבור חלק מהמגזר שהנה, אם אגיע להפגנה אהפוך לאידיוט שימושי.
אני חושבת שצריך פשוט לקחת כל הפגנה וכל ארוע מחאה לגופו, מי שלא מרגיש בנוח בהפגנה שיבוא לעצרת תפילה או לכיכר החטופים. אפשר גם לשלב זאת בדבר תורה בבית הכנסת בקהילה או בפוסט תמיכה בפייסבוק. בעיני אין צורך להצהיר אם תומכים בעסקה או לא, גם כך החמאס מתבצר בהתנגדות שלו. הכח שלנו הוא בתמיכה הדדית בכאב ובעצם הרצון שלנו להשארת הסוגיה על סדר היום הציבורי בתקוה שבסוף תיסלל דרך לשחרור כולם. יש לי גם כמה מילים על האופן הלא רגיש בו חלק מהפוליטיקאים התנהלו אל מול המשפחות אך לא אפרט כאן. המסקנה שלי היא שכולם חייבים לעבור הכשרה לשיח מותאם טראומה לפני שהם ניגשים למשפחות, יוצרים רה-טראומטיזציה וגורמים נזק.
כשהתפזרה ההפגנה, ראיתי 3 שבאבניקים צועדים. אחד מהם צעק על מפגינות שעברו לידם "מה השמאלניות האלו עושות פה"? אז עצרתי ועשיתי להם סדרת חינוך על כבוד לזולת. התמיכה במשפחות החטופים חייבת להיות מנותקת מקונטקסט מגזרי או מחנה פוליטי. אלו אחים ואחיות שלנו שם במנהרות וכולנו חייבים להיות שם עבור המשפחות שלהם שכבר שנה מחכים בציפיה. כל אחד בדרכו, נשמיע קול ונתפלל לשובם המהיר בבריאות שלמה.