מדי שנה, כשמגיע חודש חשוון, עולה מחדש השאלה: למה בעצם קוראים לו גם מרחשוון? האם מדובר בתואר כבוד מיוחד, או אולי בכינוי שקשור לגשם? מתברר שההסבר המקורי שונה מהדרשות שהתפתחו סביב שמו של החודש.
הביטוי התגלגל עם השנים
שמות החודשים העבריים המוכרים לנו כיום הגיעו מלוח השנה הבבלי, ואומצו בתרבות העברית בעקבות גלות בבל. מקור השם מרחשוון הוא בביטוי הבבלי "ירח שמיני", ששימש לציון החודש השמיני בשנה, כאשר ניסן נחשב לחודש הראשון במניין.
בבבלית המאוחרת חלו שינויים בהגיית המילה, ובין היתר התחלפו הצלילים ו' ומ'. כך התגלגל הביטוי המקורי לצורה "מרחשוון", שנשמרה כשמו של החודש. עם הזמן נשכחה משמעותו המקורית של השם, ורבים החלו לפרש אותו כשתי מילים נפרדות: "מר" ו"חשוון". מכאן התפתחו גם הכתיב "מר־חשוון" והשם המקוצר "חשוון", המקובל בעברית בת ימינו.
גם במקרא
לצד ההסבר ההיסטורי, התפתחו לאורך השנים גם דרשות שונות על משמעות המילה "מר". אחת מהן קושרת אותה לטיפה, על פי הפסוק בספר ישעיהו: "הן גויים כמר מדלי" (ישעיהו מ', ט"ו), ומפרשת את השם כרמז לגשמים היורדים בחודש. אלא שלפי ההסבר הלשוני, לא מדובר בתוספת שנועדה לתאר את הגשם, אלא בחלק משמו המקורי של החודש.
גם במקרא אפשר למצוא שמות אחרים לחודשים. בספר מלכים א' מופיעים השמות "בול" לחודש חשוון ו"זיו" לחודש אייר. השמות המוכרים כיום מופיעים במקורות מאוחרים יותר, ובהם מגילת אסתר, שנכתבה על רקע החיים בפרס.