המילואימניקים מיחידת זיהוי חללים פתחו במאבק: דורשים תנאים כמו של הלוחמים

מאות אנשי מילואים ממערך הטיפול בחללים פתחו הבוקר (ד') במאבק למען קבלת הכרה והוקרה מצד המדינה – בעקבות השירות האינטנסיבי והטראומטי שביצעו במהלך מלחמת חרבות ברזל. לדבריהם, הם מופלים לרעה בתנאים וההטבות ביחס לאנשי המילואים מהמערך הלוחם. דרישותיהם המרכזיות הם: הכרה רשמית בסיכון הנפשי ובתרומה הייחודית של חיילי היחידה, מימון טיפולים נפשיים - כולל לבני ובנות זוג, ימי התרעננות ונופש, גם רטרואקטיבית וסיוע כלכלי מותאם לחזרה לשגרה.

המילואימניקים שדורשים הכרה

המאבק מתקיים על רקע ההטבות שניתנו ללוחמים - בעוד לטענתם אנשי מערך הטיפול בחללים, בהם אנשי חטיבת המלב"ח (הגדודים המטכ"ליים לטיפול בחללים), רופאי זיהוי, חוקרים, אנשי סריקה ומפקדים וכן הגדודים מפיקודי דרומי וצפון (יק"פ) נותרו מחוץ לרשימה.

חברי הקבוצה מציינים כי גויסו כבר בבוקר שמחת תורה בשבעה באוקטובר ופעלו ימים ולילות, כולל שבתות וחגים, במשך למעלה מ-400 ימים ברציפות. הם טיפלו באלפי גופות, לקחו חלק במבצעי איתור חללים וחטופים, וביצעו 871 לוויות תוך עמידה בלחץ פיזי ונפשי קיצוני – במטרה לאפשר קבורה מהירה ומכובדת ולהודיע למשפחות בזמן.

זיהוי גופות במחנה שורה, צילום: Yossi Aloni/FLASH90

הם מדגישים כי הם אינם "מבקשים מעמד של לוחמים", אלא הכרה במה שעברו. "מגיע גם לנו מענה לחוסן האישי והמשפחתי, בדיוק כמו לאלה ששהו בקו האש", הם כותבים, "רק שבמקרה שלנו, זה היה מול התוצאות שלה".

"פתאום אני מבין שהחללים הפעם הם מגולני"

עובד פרל, קצין אג"ם ביחידה וממובילי המאבק מתאר את מה שעבר במשך חודשי שירות המילואים הרבים ביחידה. "לא יצאתי עם נשק, אבל חזרתי עם צלקות", הוא כותב. פרל מתאר את המציאות הלא פשוטה שעברה על חיילי היחידות במהלך המלחמה. "שבת אחת הייתי בבית, סוף־סוף שבת שקטה, כביכול. אבל רגע לפני כניסת שבת, עוד טלפון, עדכון על אירוע עם חללים. באמצע הלילה העירו אותי שוב. מקרה נוסף. אשתי לידי, שומעת הכול, שותקת, אבל שומעת".

הוא מתאר את אחת הפעמים שהוקפץ במהלך השבת ליחידה: "היה אירוע חמור. ולצערנו, בגלל הצטרפות המקרים וחומרתן, הייתי צריך לחזור לבסיס. רק שלא היה לי רכב שבדיוק עבר תאונה. אז בשבת הזו, בלי רכב, אני דופק לשכן בדלת. הוא לא מהסס לרגע 'קח את הרכב. ברור', ובדרך לבסיס, פתאום אני מבין שהחללים הפעם הם מגולני. והבן שלו? גם הוא משרת שם, בגולני. כל הדרך לבסיס רק התפללתי שלא אראה אותו שם". הוא מסכם: "זה רק סיפור אחד ויש מאות כאלה. כל אחד מהם שותק חזק".