ארוחת החג הראשונה הסתיימה. בכל הבתים שוטפים כלים עכשיו, מחליטים באיזה בית כנסת ישמעו שופר מחר, אבל בבית של יעל שלומוב בגבעת שמואל תיק נארז. אושר, בעלה ואב שתי בנותיה, נקרא למילואים רק כמה שעות לפני שנכנס החג - בפעם השלישית. בשמחת תורה שהיה גם יום ההולדת שלו הוא גויס לראשונה לגזרה הצפונית, השתחרר לאחר חמישה וחצי חודשי מילואים וביולי יצא לסבב נוסף. הסבב השלישי, הנוכחי, הגיע רק שבועיים אחרי שהאחרון הסתיים.
יעל ואושר תכננו את החג בידיעה שהפעם הוא נמצא. ביום רביעי הוא קיבל צו 8 - הודעה שקוראת לו להתייצב ביום חמישי בבוקר בצפון. ברגע האחרון השתנו כל התכניות: "החלטנו שהמשפחה שלי תבוא אליי לארוחה ולא אני אליהם, כדי שלא אצטרך ללכת עם הבנות לבד", מספרת יעל. בארוחה אחרת התארחתי אצל חברה שגרה קרוב". המשפחה שתכננה את האירוח נאלצה ברגע האחרון לארוז הכל בקופסאות ולהתארגן מחדש.
צו 8 בערב חג
גם ריבה כהן הייתה בטוחה שאת החג הזה היא תעשה עם מאיר בעלה ושתי הבנות בירושלים. אחרי כמעט שנה של מילואים בגזרה הצפונית, כשהאחרונים הסתיימו לפני שלושה שבועות, בני הזוג ציפו לחג רגוע יחד. "כשהתחילה ההתחממות צפיתי את זה", מספרת כהן. גם במקרה שלהם ההודעה הגיעה רגע לפני. "אנחנו במרחק הליכה מההורים שלו אז היינו אמורים לעשות את החג אצלם ובשבת ללכת ברגל לאחותי. בסוף עשינו אצל ההורים את הארוחה הראשונה, איתו, ועוד אחת בלעדיו. הקדמתי את המשפחה שלי, הייתי צריכה את התמיכה".
משפחת כהן באפטר מהצבא צילום: פרטי
"היינו אמורים להביא רימונים, עד היום אני לא יודעת אם הם הסתדרו"
עבור רותם לוי, ממובילות פורום "נשות המילואימניקים" ואמא לשלושה ילדים מתל אביב, בראש השנה התחיל סבב המילואים הרביעי. ערב קודם, בעודם בממ"ד במהלך המתקפה האיראנית, מאור בעלה כבר היה על מדים בדרך החוצה. לוי ביקשה שיחכה לפחות עד שיסתיימו הטילים. את החג הם תכננו לעשות אצל ההורים שלו, אך לוי הרגישה שהיא לא מסוגלת לזוז מהמיטה והחליטה להישאר בבית. "ביטלנו להם בדקה התשעים, לא נעים לי", היא משתפת, ואז נזכרת: "היינו אמורים להביא רימונים, אני לא יודעת עד היום אם הם הסתדרו". האוכל לכל החג הארוך, היא מגלה, הגיע מהמקפיא.
"התחושה שלי הפעם לא הייתה כמו בכל סבב", היא מודה, "הפעם היה קשה יותר. לא רק שזה סבב רביעי, זה גם רגע לפני החג. זאת לא אותה מוטיבציה של שבעה באוקטובר 'לכו תילחמו, אנחנו פה מאחורה'. זה נהיה 'לך, אבל אנחנו פה קורסות מאחורה'".
גם הילדים הגיבו הפעם בצורה אחרת. "דיברנו על זה עם הבנות מראש", מסבירה יעל, "כשהייתה המתקפה האיראנית אמרנו להן שאולי אבא יצטרך ללכת להגן עלינו מהטילים". יעל נזכרת בשיחה הזאת עם הבנות שלה, ומתקשה לדבר. "היה להן מאוד קשה", היא ממשיכה בקול חנוק מדמעות, "גם בתפילות, לראות את כל האבות מסביב".
משפחת שלומוב צילום: פרטי
"רציתי שהיא תראה שופר, אבל אבא שלה לא היה בבית הכנסת"
גם עבור הבת הגדולה של כהן, בת ארבע וחצי, החוסר הגדול היה בעיקר בבית הכנסת. "היא לא הרגישה בנוח ללכת לעזרת גברים, וממש רציתי שהיא תראה את השופר", מספרת אמה, "היא כל כך התרגשה בחג הזה, ובסוף יצא שהיא הייתה איתי ולא ראתה כלום. כל הילדות נכנסו, והיא לא רצתה כי אבא שלה לא היה שם". כהן מודה שהתרגלה לשגרה בה בעלה לא נוכח. "טכנית אני יכולה להסתדר לבד", היא אומרת, "הקושי זה הגעגוע. זה שהוא לא כאן. הוא מפספס חוויות, אירועים, סיפורים מגניבים. כשמספרים את זה זה לא אותו הדבר".
לוי קיבלה מהגננת כרטיס ברכה שכתבה הקטנה וגרם לה לבכות. "הבת ארבע הפיצקית הזאת כתבה 'שנה טובה ושאבא לא ילך יותר לצבא'. ובאותו הרגע הודעה לצו הרביעי", היא משחזרת. "הילדים חזקים, אין לי ספק, תחושת הגאווה שלנו עצומה". יעל מוסיפה: "הבכורה שלי לקחה על עצמה בשנה הזאת הרבה תפקידים שילדים בני חמש לא עושים. אנחנו קוראים לה מ"פ, איך שאבא מוקפץ היא יודעת שהיא צריכה לעזור לאמא".
רותם לוי עם הילדים צילום: מוטי קמחי
"אני לא חושבת שהוא היה שום חג משמחת תורה"
לוי מספרת שבחג הילדים שאלו אותה למה היא כועסת על אבא. "אמרתי שאני לא כועסת עליו, אני כועסת על המדינה", היא אומרת, "וזה משפט קשה, כי בשביל מה אנחנו נלחמים אם לא למען המדינה? אבל עברה שנה ואנחנו עדיין באותו מצב, אותם חיילי מילואים נקראים שוב ושוב. כולנו ידענו שזה יגיע, אבל הקריאה הפתאומית בערב חג היא קשה. לא רק לנו הנשים, להתארגן מהרגע לרגע, היא קשה בעיקר לילדים כי זה זמן שאמור להיות משפחתי ומאחד, ובסוף הם רואים את כל הכאב והצער של היום הזה. זה בעיקר קשוח בחגים. אני חושבת שהוא לא היה שום חג משמחת תורה".
אף אחת מהן לא חשבה לרגע לבקש שהפעם הוא לא ילך. הן עייפות, מותשות, אולי קצת כועסות, אבל אף אחת מהן לא מוכנה לוותר עד שיחזרו החטופים ויחזור הביטחון. "אני לא יודעת מתי זה ייגמר", מסכמת לוי, "כולנו רוצים שזה יסתיים על הצד הטוב ביותר - שהחטופים יחזרו והמפונים יחזרו לבתים שלהם ותהיה שגרה שקטה ונצדיק את הקיום שלנו כאן - אבל מישהו צריך לעשות את זה".