הערב התחילו קהילות ישראל לספור את ספירת העומר. במהלך כל ערב מצאת חג הפסח ועד לחג השבועות, 49 ימים, נספור בברכה את מניין הימים בעומר, עד לחג השבועות שהוא היום החמישים למניין הימים. מכאן גם שמו של חג השבועות.
השנה תוכלו לקבל תזכורת על ספירת העומר באפליקציה של כיפה, וכן לצפות בלוח המלא של הספירה המתעדכן מידי ערב באתר לצד נוסח הברכה המלא של אותו הערב.
המקור למצוות הספירה הוא בספר ויקרא: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', כלומר למחרת חג הפסח את קורבן העומר. הקרבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', לכהן שיניפנו 'לפני ה' '. על שם הנפה זו הקרבן נקרא גם 'עומר התנופה'.
בימי בתי המקדש, הייתה לספירת העומר משמעות חקלאית. בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, קיבלה ספירת העומר צביון של אבל. האבל מנומק באסון שאירע בימי הספירה, בו מצאו את מותם 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, ועתיד מסירת התורה שהונח בידיהם היה עלול ללכת לאיבוד יחד איתם לנצח, אלמלא לימד רבי עקיבא חמישה תלמידים אחרים תחת הנספים:
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת.
עם השנים התפתחו מנהגי אבלות שונים בימי הספירה. בניהם איסור על נישואים, איסור על תספורת, ועל שמיעת מוזיקה. כמו כן יש שמחמירים ונמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכול פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו". בקהילות שונות נהגו מנהגי אבלות שונים, תוכלו לעיין בשאלות בנושא ספירת העומר גם במדור שאל את הרב שבאתר.