פגיעה מינית יכולה לקרות גם בבית ספר: איך מכינים את הילד בלי לשבור את התמימות

כדי להיות צבא טוב, אתה צריך לדעת את האויב. אבל מה עושים כשהאויב מתוחכם ואתה רק ילד קטן שלא יודע בכלל מה זה הרע הזה? במילים אחרות- איך אפשר להכין את ילדינו לחיים עם מוגנות בסיסית, בלי לשבור להם את התמימות?

חדשות כיפה רוני רוזנס 05/09/24 17:34 ב באלול התשפד

פגיעה מינית יכולה לקרות גם בבית ספר: איך מכינים את הילד בלי לשבור את התמימות
כך תפתחו אצלם תחושת מוגנות, צילום: fizkes,Shutterstock

כשהייתי ילדה, נהגו לשנן איתנו שוב ושוב לא לדבר עם זרים, לא ללכת לבד במקומות חשוכים, וכמובן אם מישהו עושה לך משהו אז לצעוק או לברוח. הבעיה מתחילה כשרוב הפגיעות המיניות מתרחשות, לצערינו, קרוב קרוב - בתוך הבית, בגן, בבית הספר או בבית של שכן, לרוב על ידי אדם מוכר. אז מה להגיד לילדים שלנו בלי להפחיד אותם ולתת להם תחושה שכולם מסביב מהווים איום?

שלושה מרכיבים עיקריים

  1. העלאת המודעות לנושא בעדינות, אפשר דרך ספרים מותאמים (יש לנו כמה כאלה בבית מומלצים), דרך סיפורים על עצמינו, אפשר לשאול אם למדו בבית הספר או בגן מה עושים כש... ולפתח משם שיחה. המסר העיקרי שאני משתדלת להעביר לילדיי הוא שרוב האנשים טובים ואפשר להיות רגועים, אבל שיש גם סכנות, ויש אנשים שעושים מעשים רעים שיכולים לפגוע. מה שאנחנו יכולים לעשות זה מצידנו להיות טובים ורגישים לאחר, ומהצד השני להיות עם עיניים פקוחות ועם וללמוד לשמור על עצמינו אם מישהו חודר לנו למרחב הפרטי.
    אילוסטרציה

    אילוסטרציה, צילום: shutterstock

  2. מה זה מרחב פרטי? כדי להבין את זה כדאי לעשות איתם תרגילים ממשיים כדי להבין מה זה אומר, וליצור אמון בגוף שלנו שידע בעצמו איפה עובר הגבול שבחצייתו כבר לא נעים לו. זה יכול להיות בדיבור ויכול ממש בהתקרבות פיזית- עם המון סבלנות ועם הכי הרבה רשות להגיד "די מספיק עד כאן". ולהיות קשובים מאד לגבול הזה, להנכיח להם אותו ולסמוך עליהם. לדוגמא, לקרב את הפנים אל הפנים שלהם ולבקש מהם להגיד לכם מתי זה קרוב מדי. אותו דבר עם התקרבות פיזית לגוף, תתחילו מ5 מטר ותתקרבו כל פעם צעד עד שיגידו לכם די. זה תירגול מעולה.
  3. זה אולי הסעיף הכי קריטי בשעת האמת, אם כבר חלילה קרה משהו - במהלך השנה שעברה אחד הילדים שלי סיפר לי בדמעות על השפלה שהוא עבר במסגרת. הוא נורא התבייש לספר, כי הרגיש אשם מאד בכך שהוא לא התנגד ולא עשה דבר "להושיע את עצמו".
    תמיכה למשפחות |

    תמיכה, צילום: PeopleImages.com - Yuri A,Shutterstock

באותו רגע, הדבר הכי חשוב שהיה לי לעשות, זה לחבק אותו חזק, לנגב לו את הדמעות, ולחזק בו כמה כיוונים:

  • אתה לא אשם! זה לא קרה בגללך, יש דברים רעים שקורים, וילדים שמתבלבלים ועושים דברים נוראיים בגלל לחץ חברתי.
  • גם אם בפעם הבאה שזה קורה אתה לא תצליח לעמוד מול זה, זו עדיין לא אשמתך! יש דברים שפשוט גדולים עלינו ברגע האמת.
  • הדבר הכי חשוב שעשית, זה שבאת וסיפרת לי. כי לשאת את זה לבד זה עול בלתי אפשרי. זה כמובן תקף גם לפגיעה על ידי מבוגרים או בעלי סמכות, ששם יש עוד מורכבויות. אכתוב לכם על זה עוד בהמשך... שתהיה לכולנו שנה נעימה, בטוחה ומוגנת!