היו אלה צוהריים בהירים, אשתי והילד חזרו מהמשפחתון בסדר גמור. הילד בסדר, ואשתי גמורה. עשיתי מה שכל גבר עם שיקול דעת היה עושה והצעתי לה שאקח את הילד לטיול בזמן שהיא תישאר לנוח. ואז - היא הסכימה. הייתי חייב לקיים את ההצעה שלי.
הילד עוד אוהב את מה שגם לירן דנינו חשב ששווה לכתוב עליו שיר לפני עשור: ללכת. כשמציעים לו טיול הוא ישר רץ אל הדלת בהתלהבות כמעט מוגזמת. שמתי לו את הסנדלים החדשות ויצאנו לסיבוב. אחרי משהו כמו 50 מטר שלקחו בערך 50 דקות בהליכה מהירה, הגענו לפרגולה יפה המשקיפה על הנוף שנמצאת בקצה השכונה שלנו. הנוף המדברי והאווירה השקטה הניחה עליי מוזה רגועה, והרגשתי שזה המקום לשיחת אב ובנו נעימה ומקרבת. אז פצחתי בנאום.
-
עוד באותו נושאההורים תבעו את הקומונרית של בני עקיבא והסניף נסגר
02/09/24 10:23
-
עוד באותו נושאהמשפחתון של אשתי נפתח הבוקר וה-FOMO לא נותן לי מנוחה
29/08/24 22:01
אולי זה מספיק ליום אחד
"בן שנה וחצי (ככה אני קורא לו) יקר שלי. אתה יודע, עכשיו העולם נראה לך מאוד מסקרן וחדש ומעניין. ולא סתם, הוא באמת כזה. העולם גדול ויש בו נופים מעניינים, וטעמים מיוחדים. יש אינסוף חוויות ומלא רגעים קטנים של אושר שאתה עוד תחווה, ותלמד מהם המון". הילד הביט בי במבט משתאה והרגשתי שצריך לנצל את המומנט ולהמשיך. "אבל חשוב לדעת גם שלפעמים כל העולם הגדול הזה שאתה צועד בו את צעדיך הראשונים לא ממש נעים. לעיתים תוכל לפגוש בו גם דברים רעים ילד שלי, ולא, אני לא מדבר על החובה להתקלח כל יום, כן, גם היום. זה באמת לא הכי נעים, אבל יש דברים הרבה, אבל הרבה יותר רעים".
המבט שלו נתן לי אישור להמשיך. "וכשתגדל ילד אהוב, אתה תגלה שיש הרבה דברים שמניעים את העולם, יש הרבה דברים שמגדירים אותנו. אנחנו מקיימים מצוות, מתגייסים לצבא, מחפשים מקצוע, מפתחים תחביבים וגם מגדלים ילדים, מגדלים אותך למשל". פה היה לי מין רגע כזה של התלבטות, אולי אני חושף אותו יותר מידי בבת אחת והוא צריך רגע לנשום ולעכל את מה שאמרתי. אולי זה מספיק ליום אחד.
חודש שלם שבו משפריצים צבע אחד על השני
אבל משהו בי סימן לי להמשיך, חשתי דחף לחשוף אותו לאמת הגדולה שהוא צריך לשמוע. "בין היתר, ילד, כשתגדל, אתה גם תלך לבני עקיבא. אתה תלך ותעשה שם קולות שדומים לאלה שאתה עושה היום, בגיל שלך. משתמשים שם בכל מיני מילים כמו 'אצ'יקוקו'. יהיה לך שם חודש שלם בכל שנה שבו אתה וחבריך תשפריצו צבע אחד על השני ותצעקו עד הגג, ואולי אפילו תאהב את זה. יש מצב שתהיה טוב בזה, בן יקר". כאן הייתי צריך פאוזה בשביל עצמי. דמעות עלו בגרוני. "אבל אולי בן שנה וחצי שלי, אולי אתה לא תהיה טוב בזה. צריך להיות מוכן גם לתרחיש הזה. הרבה דברים יכולים לקרות בעולם, ואיש לא יכול לחתום לנו שזה יבוא לך טבעי. ויתכן שיבוא היום שבו יודיעו לכם מי נכנס להדרכה ומי לא, ובצער אני אומר, יכול להיות שאתה לא תהיה מתאים".
המילים היו לא קלות עבורו, ראיתי את זה בהבעת פניו. לי לעומת זאת, דווקא הוקל מעט. הרגשתי שהייתי מוכרח לומר את זה. כיוון שראיתי שקשה לו, הצעתי לו כוס מים. הוא בתגובה העיף אותה. שאלתי אותו "אני מבין, מה שאמרתי כאן קצת קשה לך לעיכול?". אבל משהו בהבעה שלו אמר לי משהו אחר. בדמעות כעוסות הוא נתן מבט לעבר השקית שהייתה לי ביד ודרש- "במבה!".