כמעט שנתיים חלפו. היית הנופל העשרים ושמונה, ה- כ"ח במבצע צוק איתן. רק חודשיים אחר כך, בראש חודש אלול, אמור היית לשוב לבית המדרש, לתפוש את מקומך הצופה אל הכותל והר הבית, להמשיך וללמוד לבנות את חייך על אדני התורה שכה אהבת בירושלים - עירך האהובה.
כל חבריך שבו לבית המדרש, אך אתה לא חזרת. ערימת הספרים שלך כבר היתה מוכנה על שולחנך בחדרך בבית שאן. "אני מתגעגע לחזור לישיבה" אמרת לאחד מרבותיך כמה ימים לפני שנכנסת לרצועה. "אחרי השירות בצבא אני מרגיש כמה התורה חסרה לי" אמרת. היית ילד שקט, בעל עיניים חולמות, שרצה רק לתת ולתת והפכת לצנחן שרץ קדימה ונתת ורצת ונפלת חלל.
שנתיים עברו והמקום שלך בבית המדרש - מיותם. אין מי שילמד על הסטנדר שלך שמצטרף עתה לתשעה סטנדרים אחרים של תלמידינו שנפלו חלל בקרב, מאז קמה הישיבה, הסטנדרים שעומדים וכמו בוכים ומייחלים ללומדים בהם - שובו !
בישיבה של מעלה, תשעה בני ישיבה נשארים צעירים לנצח, ובהם חברי הטובים, כמה חלומות התנפצו בלכתם, כמה תקוות והבטחות לחיים שלמים של משפחות וילדים, של בנין ויצירה, של עולמות נבנים ופורחים.
תשעה בורות של צער מצאו מקום בלוח ההנצחה על קיר בית מדרשנו ואת רוח המקום שלהם מבית המדרש - נטלו עימם לישיבה של מעלה ואתה, אביתר, שהצטרף אליהם עם הספרים והחלומות, עם העולמות שעוד לא בנית - הכל לקחת עמך לישיבה של מעלה.
מי יוכל למלא את מקומך, אביתר? אין מי שיוכל לעשות זאת ואין מי שלא מחויב לעשות זאת. המחויבות - גדולה מנשוא, הרי כל תלמיד בישיבה יכול היה להיות במקומך. כולנו בני תורה ששדה הקרב הוא חלק מעולמם, שהגנת ישראל מיד צר היא לחם חוקנו ותורת חיים מוליכה ומביאה אותנו למציאות של נתינה בחיים וגם בלית ברירה, במסירות הנפש, עד מוות.
זכיתי להלחם למען העם והמדינה במלחמת שלום הגליל. עם חברי לישיבה, נלחמנו בקרב הנורא בסולטן יעקב. החיים שאחרי הקרב אינם דומים לאלו שלפניו. מי ששמע ברשתות הקשר איך טנקים של חברים, רעים אהובים מהפלוגה ומהישיבה נפגעים ונשרפים והבין את המשמעות- לא ישכח זאת. מי שחי את המחשבה שבכל רגע, הטנק שלך עלול להיות הבא בתור ואתה וחבריך יכולים לעלות בסערה השמיימה - לא ישאר עוד כשהיה. עולמו של מי שעיניים לו וראה שם איך בחסדי ריבון העולם ניצל מבור תחתיות, אינו יכול להיות עליו כתמול שלשום.
"המקום" ינחם אתכם, ניחמנו את הוריך, אביתר, "המקום"- מקומך בבית המדרש, לא יעמוד ריק. את דממת מקומך ומקום חבריך שנפלו, ימלאו חבריך, נמלא אנחנו, בקול בנין ירושלים האבלה על בניה - נופליה. זו חובתנו לנופלים, זו חובתנו לך, אביתר, ולחברינו שנותרו שם בשדה הקרב ולא ישובו עוד.