צפו: פרסום ראשון של קטעים מהסרט על תחילת ההתישבות ביו"ש

בשנתיים האחרונות עובדת מנורה קצובר על סרט שמתאר את ראשית ההתישבות ביו"ש לאחר מלחמת ששת הימים. בטור אישי היא מספרת על הקשיים בהשגת התקציב, על אלו שנפטרו לאחר הצילומים ועל החשיבות וההרגשה שהיא מתעדת את ההיסטוריה. צפו בקטעים ראשוניים מתוך הסרט "רוח אחרת"

חדשות כיפה מנורה חזני 07/03/17 11:54 ט באדר התשעז

צפו: פרסום ראשון של קטעים מהסרט על תחילת ההתישבות ביו"ש
צילום מסך, צילום: צילום מסך

לאבא שלי יש הרצאה באורך שלוש שעות, בה הוא מספר סיפור רב עלילה, שלא מבייש סרט פעולה הוליוודי. הוא מספר את סיפורן על חידוש ההתישבות ביהודה ושומרון. על ליל הסדר הראשון במלון פארק בחברון ב68', על הצפיפות בממשל הצבאי בחברון, על יחסי מתנחלי חברון עם משה דיין שר הביטחון דאז, על הקמת קרית ארבע. איך הוא והרב מנחם פליקס סגרו את הגמרות והחליטו שצריך ליישב את השומרון. על שמונה העליות לסבסטיה ועל הרוח הגדולה שהניעה אותם.

לשיחה הזו בני נוער, תלמידי מכינות, פנסיונרים- מקשיבים מרותקים, מתרגשים ונשארים לשאול שאלות. גם אני מתרגשת כשאני שומעת אותה. כי יש בסיפור הזה איזה קסם, סוד, פלא. יום אחד הבנתי שהסיפור הזה חייב להפוך לסרט. יש בו את כל המרכיבים הדרמטיים. והוא חייב לעבור הלאה, למען התיעוד ההיסטורי ובגלל שכל יהודי חייב לשמוע אותו. אבל ידעתי שלא יהיה לי כסף, ובכלל חשבתי שהפרויקט הזה גדול עלי.

מדי פעם התקשר אלי מישהו ואמר לי: "אולי תעשי סרט מהסיפור של אבא שלך והרב מנחם פליקס?" תמיד עניתי את אותה התשובה: "תביאו לי את הכסף- אני אעשה את הסרט". אנשים ניסו, באמת ניסו להשיג כסף, אבל זה לא הלך. ידעתי שהסיכוי לקבל תקציב מאחת מקרנות הקולנוע לסרט כזה, הוא אפסי. חלפו כמה שנים. הרב חנן פורת ז"ל נפטר. הרגשתי שהסיפור נוזל מבין האצבעות, וחבל... ובכל זאת זה לא קרה. הרגשתי חוסר אונים מול המצב. הרגשתי תסכול מהפער העצום בין גודל הצורך והחובה להוציא סרט כזה, לבין חוסר הכלים והיכולות. בסוף, אחרי שנתקלתי בכמה מקרים שבהם אנשים ימניים פחדו להביע את הדעות שלהם בפומבי, ובשלילה גסה של רעיונות לאומיים שהעליתי ליצירות שונות, לא יכולתי יותר להשלים עם המצב. יש כאן רוח גדולה שמפעמת, הגיע זמן להאמין שזה אפשרי. ומי שענה לאבותינו בסבסטיה הוא יעננו מאחורי המצלמה.

מאז אותו רגע, אני לא יכולה להגיד שהכל היה קל, אבל דברים התחילו לנוע. מפיק עמית הציע לי דרך שפויה להפיק את הסרט בלי להתאבד כלכלית. מכר אכפתי במיוחד חיבר אותי לתורם ראשון, והסרט התחיל לקרום עור וגידים.

בכל זאת פניתי ארבע פעמים לקרנות קולנוע. מילאתי טפסים, כתבתי תסריטים, הכנתי סצנות ערוכות והוצאתי כספים. בכל פעם קיויתי שאולי...אולי הפעם ישב שם איזה לקטור שיבין את הערך של הסרט הזה. מכל הקרנות קיבלתי אותה תשובה: "לא נוכל לתקצב את הסרט". אמנם ידעתי שזה יהיה כך, אך זה לא הקהה את האכזבה שהרגשתי. זה לא רק בגלל הכסף. כאבה לי תחושת הבדידות, ההרגשה שאני לא מקובלת. שאם אני חושבת אחרת אאלץ לשבת מחוץ לגדר.

יום הצילומים הראשון היה ליד חטמ"ר שומרון, שם היתה העליה הראשונה לשומרון בשנת תשל"ד, 1974. היה רגע שבו הפסקתי לחשוב על זויות הצילום ועל השאלות, הסתכלתי סביבי וראיתי את הרב מנחם פליקס, הרב יוסי ארציאל ואשתו דבורה, הרב מנחם פליקס, יהודה עציון ואת אבא שלי [בני קצובר]. פתאום קלטתי איזו זכות זו להיות מוקפת באנשים גדולים כל כך ולשמוע את סיפורם.

מאז עברו כמעט שנתיים, בהם נפטר גם הרב משה לוינגר לפני שהספקנו לראיין אותו. לשמחתי הרבה, רעייתו הרבנית מרים השלימה את חלקו בסיפור עד כמה שניתן. את אקהל'ה [יצחק] גנירם, פעיל מרכזי במתנחלי חברון, ואת אדי דריבן, שכונה "השריף של חברון" הספקנו לצלם זמן קצר לפני שנפטרו.

מאז צולם כל הסרט. אותרו חומרי ארכיון נדירים ומדהימים. התחלנו את העריכה, וראינו, אמציה האיתן העורך ואני, איך הסיפור הופך למוחשי, מותח ומרגש. בשעה של קושי, שאבנו השראה מגיבורי הסרט: גם להם היה קשה, הם התגברו על מכשולים הרבה יותר גדולים. הם לא ויתרו עד שהם השיגו את המטרה שלהם. התפללתי שיהיה לי משהו מהרוח שלהם, לפחות בפעם הזו.

עכשיו הסרט, שנקרא "רוח אחרת", לקראת סיום. כדי לסיים אותו פניתי לציבור בבקשה להיות שותפים בהפקת הסרט. אני מאמינה בלב שלם שיש מספיק אנשים שמבינים עד כמה הסרט הזה הוא חשוב ויהיו מוכנים להיות שותפים.

הקטעים מתוך הסרט:

  1. לאחר שהוקם גרעין אלון מורה והחליט להקים ישוב בשומרון, הם פנו לממשלה, לחברי כנסת ולאנשי ציבור אך לא השיגו אישור ממשלתי. הם פנו לרב צבי יהודה קוק ואמרו לו שהחליטו לעלות ללא אישור הממשלה. הרבב צבי יהודה התיעץ עם בגין ועם הרב גורן ששללו את הרעיון מכל וכל, והורה להם לא לעלות. יתכן שרצה לבחון את רצינותם או ללמד אותם לקחת על כתפיהם את האחריות. המצב היה תקוע, ולאחר זמן מה והם הלכו שוב לרב צבי יהודה, הפעם כדי לבקש את ברכתו. הרב ברך אותם, והצטרף אליהם לאחר מכן לעליה הראשונה לשומרון.

    [embed]https://www.youtube.com/watch?v=PgBK0aZ4PJo[/embed]

  2. הורי התחתנו בחברון, בחצר בניין הממשל הצבאי, בחתונה המונית מטעם מתנחלי חברון. ביום החתונה הוקם דוכן למכירת משקאות בכניסה למערת המכפלה, למען האורחים שירצו להקדים ולהתפלל לפני כן במערת המכפלה. המשל הצבאי דיווח מיד לשר הביטחון דאז, משה דיין, שהורה לפרק את בדוכן ולגרש מחברון את מקימיו.

[embed]

]