1.
לאחרונה אנשים פה מתים. אפשר שתאמרו, נפטרים, כי ככה ממעטים את עצמת המוות. התפטרות זה משהו אחר. זה עובד בצורה מסודרת. מכתב, תנאי העסקה ושאר פנסיות. אז נשתמש במילה נפטר, ולא מומת שהרי ידוע שכל הפוטר בנפטר - פטור. מה שמדאיג זה שאנשים מפורסמים עושים לנו את המוות ולפתע מתים במאסות תוך כדי שהם מותירים אחריהם שובלים ארוכים של סטטוסים המצייצים בעצב. הלו, בנאדם, אני תוהה לעצמי פתאום, אנשים מתים ואתה מתנסח לך כאילו אין פה שכול, אבדון ומשפחה אבלה?! תתבייש. אז זהו שלא, לא על זה דיברתי. זה בהחלט עצוב שמישהו יוצא אל מותו, אבל למה בעצם זה כה עצוב גם לנו, האזרחים, שאינם בני משפחתו של הנפטר המפורסם, ומה לסמיילי עצוב בסטטוס אפוף מכאוב, כשאין לנו שיג ושיח של רבע קשר עם הבן דוד של המשפחה המורחבת של המפורסם הידוע ששימח את העם היושב בציון?!
2.
אם רגש היה בתוכנו, ניחא. אני מאוד מעריך כל דמעה היוצאת מכל מאן דהוא באשר הוא מבכה על מישהו הנפטר לבית עולמו, ובכלל מרגשים אותי אנשים הכואבים ומרגישים את זולתם. בין יהודי בין גוי, בין ירוק ובין צהבהב, כל אדם שמתה עליו נפשו ראוי לצער. כל שכן אם מיתתו התרחשה בטרם עת למרבה הצער. אז מה הופך את כולנו לגוש אבל לאומי כשמישהו מפורסם נפטר? האם הצער הוא על אובדן האדם ששרה בתוכנו ונעלם ואיננו כי לקח אותו אלוהים? כי אם כן, עלינו להצטער קשות, גם, למשל, על דוד שלי מאיר שנפטר בטרם עת וחצי חייו על ברכיו. הוא היה איש יקר ואינטלגנט שאהב את הבית, את בני האדם ואת ההומור האיכותי, ועזר לכל ילד לנפח את כדורו כשהיה זקוק למשאבת אוויר. שימח הרבה לבבות בחייו. והמדינה שתקה. אולי לא ידעו? אבל מודעות אבל עשינו גם עשינו. לפחות הייתי מצפה שמי שראה את המודעות, גם אם אינו מכירו, יפצח בסמיילי עצוב ב-SMS או משהו. אבל כלום. נאדה. אדם מת, יהודי משלנו, והעולם שותק. אז כנראה שאיננו עצבים על אובדנו של האדם מעל גבי אדמתו.
זו רק ההיכרות שלנו, אפילו לא איתו, אלא עם יצירתו, מכל סוג שהיא שממנה אנו נפרדים בצער. עצם היותו אדם לא קשורה אלינו, שהרי כל הכרותנו איתו היתה מאמצעי הבידור והספרים השונים. אז על מה אנו עצבים, לכל הרוחות? על אובדן אדם בעולמנו או על אובדן יצירתו? נדמה שהתשובה השניה נכונה. שהרי על אובדן בני אדם לא מי-יודע-מה כואב לנו. אנשים חיים, מתים, כך דרכו של עולם. לא מזיז לנו כל אימת שאנו צופים במודעת אבל ליד המכולת.
3.
אז בסדר, אנחנו בוכים על אובדן האדם שיצר לנו דברים שעשו לנו טוב כלשהו, בתחום כלשהו, כל נפטר ותחומו וההערכה לפועליו ז"ל. אז מה מטריד אותי בכל הסיפור? הנהי המתוזמן בטיימינג הלא נכון. אתם יודעים מה, לפעמים הטיימינג נכון. אבל רק לפעמים. כשהרב עובדיה יוסף נפטר, באותו רגע כבר לא היה מי שיסיים לכתוב את הספרים שחיכו לו וכך נותרו הספרים מיותמים חסרי רב. אך כשאייקון כמו אריק איינשטיין נפטר, למעשה, בכינו בזמן הלא נכון בעליל... אריק לא הופיע המון שנים, שיריו החדשים לא חובקו כחבק דב את רעהו. באותם שנים, בהן האיש היה איתנו ולא זכה למה שמגיע לו, היינו צריכים למרר בתמרורי עצור דומעים!
או למשל, בתקופה שספי ז"ל איבד את קולו וחדל להיות עימנו באמת, אז - היינו צריכים להזיל את שלשת הדמעות. זה הרבה יותר כואב שאדם חי אך אינו 'איתנו' בפועליו, מעצם אובדן האדם שבו. כי אם לבכות על נשמות בני אדם אנחנו מחפשים, הרי מונחים לפנינו מתי היום יום שלנו ומה לנו כי נלין על הנפטר הנוכחי יען כי מפורסם הוא?
4.
ג' פעמים בחיי ראיינתי את את אריאל זילבר. הוא הוציא אלבום מחאה עצבני בעקבות תוכנית ההתנתקות - וראיינתי אותו, רגע אחרי שהוא דפק ראיון ב'מעריב' דאז ולא קיבל את החשיפה לאלבום כפי שחפץ. רציתי בכליי הקטנים לתת לו את מה שלא קיבל ב'מעריב' והכנסתי לינק ישיר לרכישת האלבום. מה שהוא רצה כ"כ שיהיה ב'מעריב'. בפעם האחרת, ראיינתי אותו בעקבות התבטאות שלו בעניין יגאל עמיר. התקשורת פיצצה אותו. קרעה אותו לגזרים וזרקה עליו שאר ירקות. כאב לי על אחד מאמני הזמר הנחמדים והנחשבים של ארצנו (שאפילו הצליח לתפוס אותי, כצעיר חובב דאנס עם 'בחמש קם צייד'!) כשהוא מקבל מהמורות בכל חלקי גופו. 'איבד את ההכרה', שלחתי לעורך את הכותרת שלי והוא השאיר אותה כך אחרי שמרח אותה בשחור ואדום, להגביר את הכאב של הסופר סטאר שאבד לעמו.
5.
לפני כמה חודשים ראיינתי את זילבר שוב, בעקבות האלבום האחרון שלו - 'העטלף והתרנגול'. באזור הזמן הזה הוא החל להופיע ברחבי הארץ כשקהל צובא על הפתחים ומת לשמוע אותו. מבקרי ההופעות היללו את הופעתו וליבי שמח בשבילו. הנה, האיש שאיבד את ההכרה יכול להמשיך לחיות יפה אחרי שהכרתו חזרה אליו סוף סוף. אחרי המאה ועשרים של זילבר נצטרך להצטער באמת על יצירה שאבדה, בתקווה שיצליח עד יומו האחרון. על אלה נפשי בוכיה ואח"כ שמחה, והכל בעודם בחיים. כי גם בכי ונהי מצריכים עניין של תיזמון. לפעמים, כך נדמה, מאוחר מידיי, והבכי הוא סך הכל פיצוי על השנים שחלפו ולא דהינו בצער על דעיכתו של האדם עליו אנחנו בוכים. שכחנו ממנו, וכעת אנחנו בוכים ומניחים שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
סטטוס: הבית של פיסטוק הפך להומלס.
מצב הלב: זוכר לברכה. רק ממבט על פניו של ספי היה אפשר להשתמח.
להזמנת הרצאות מעניינות או מופעים מוזיקלים של נדב גלעד: gilinada@gmail.com או 'נדב גלעד' בפייסבוק.