בס"ד
היי יש לי דילמה מאווד קשב בשנה הזאת בחיים שלי! זה בעצם התחיל לפני שהלכתי לאולפנא לא הייתי משקיעה בלימודים החדר שלי היה מבולגאן הייתי מיתחצפת למורים ןאפילו עוד יותר לאמא שלי שלםעמים זה ניגרר להרמת יד היינו רבות כול יום אבל היא אותי והשקיעה בי בעצם אז כולם האהבו כביוכל ההיתי מצחיקה וצינית זתומרת היתה לי גישה שלילית ןגאווה כזאת אבל איכשהו ניהיה לי חברות וכול זה כול הזמן הייתי בלחץ הה רק כמה פעמים שהרגשתי "מאושרת" כביכול עניין רגעי אבל ידעתי איך לדבר על בן אדם ואין להיתנהג ככה או ככה סיימית כיתה ח' ומסיבה לא סיבה הלכתי לאולפנא פנימנתית במרכז אמא שלי לא רצתה (רק לציין שאני בת יחדה להורים גרושים ואמא היתחתנה עוד פעם)היה לי קל בהתחלה להיתחבר עם בנות וזה ובלימודים הבנות שם כול כך לומדות וזה היה דבר נחשב אצלם אז שיניתי מינהגי וגם ניסיתי .. רק לימצוא חן בקיצור בסוף הכול היתפוצץ הייתי עצבנית יותר ולא הגעתי בכלל לשיעורים ולא נכחתי בפעילות לא קמתי בבוקר במקום זה הייתי הולכת למחשב לאורך כול היום אפילו עד 10 והיה לי רע נורא רע כמות סבל נוראית אף אחד לא האמין בי לא באולפנא ולא בבית המילוט היחד שלי היה המחשב!! בנות היתרחקו ממני אף אחד לא היחס אלי וגם שכן כעסתי זה שבר אותי מילדה עם חברות ועם "כבוד" עצמי נהייתי ילדה שהיא רק בנוף ללא יחס ברחתי הרבה הביתה אמא שלי לא האמינה בי הייתי בדיכאון לאף אחד לא היה באמת אכפת בגלל שלא יכולו להעיף אותי בגלל לימודים העיצו לי אולפנא פנימיתית והרעיפו עליה שבחים ןמרוב שהיה לי רע ןפעם ריאשונה בחיים שלי שהרגשתי לא רצויה ועזבתי ניסיתי להיתקבל לאולפנא בירושלים ואף אחת לא קיבלה אותי איבדתי אמון וביטחון בבני אדם באנשים הכי קרובים אלי הייתי לוקחת הכול באיזי גם שהשעו אותי לא היה לי אכפת ואמא שלי מאוד כעסה אפיולו שניסתה להסתיר את זה והיתקבלתי לאולפנא הפנימית בשרון והלכתי לשם עם החלטה שאני אעשה הכול כדי לקבל את התעודה הכי טובה להיתנהג לכולם יפה ולא להיות עצבנית כזאת באתי לשם בשבוע הריאשון הי לי קל מצאתי בנות להיסתובב איתם וזה בת אחת לא מצאה חן בעינה שאני ככה והיא היתנקלה הזהירה אותי לא להיתקרב עליה היה לי עם קשה מאוד זה לקח לי הרבה קוחות נפשיים שלא היה לי!! מילדה צוחק עם הומור נהיית ילדה טובה וחננהלה שלא מסוגלת להיתעמת עם בן אדם שמציק לה עם בן אדם שתמיד