תפילה ריקה

ביום שישי בצהריים, בשעה שבעשרות-אלפי בתים בישראל טורחים בהכנות קדחתניות לשבת, מתכנסת קבוצה של גברים, נשים וילדים בנמל תל אביב, חגיגיים ולבושים לבן, ופוצחת - בשירה ובכלי נגינה - בתפילת קבלת שבת. לצד המזמורים המוכרים, החבורה שרה גם שירי לאה גולדברג וח"נ ביאליק, נתן זך ואהוד בנאי. בשיאה של התפילה, משתפים המתפללים את חבריהם לקהילה - "בית תפילה ישראלי" שמה - בחוויותיהם מן השבוע שחלף. בתי התפילה החילונים הם כבר לא נחלתם של בודדים: בכמה וכמה מוקדים בישראל מתקיימות מדי יום שישי תפילות על טהרת החילוניות. מה המשמעות של תפילה עבור מי שאלוהים איננו גורם משמעותי בחייו? אל מי הוא מתפלל? תפילה שלא מכוונת כלפי אלוהים נשמעת כמעט כדבר והיפוכו - התפילה, בתפיסה המסורתית, היא עמידת האדם מול אלוהיו. בספרו החדש "פצועי תפילה: תפילה לאחר 'מות האל'", מנסה פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ועמית במכון שלום הרטמן, להראות שהתפיסה הזו כבר מזמן איננה בלעדית.

המונח 'מות האל' טעון הבהרה. מדובר במצב קיומי שבו האל, שהיה נוכח בעולמו של האדם, מסתלק, נעדר, מפסיק לחיות. הדומיננטיות שלו מתחלפת בהיעדרות שלו, האמונה באל חי מתחלפת באמונה במותו של האל, ובאדם התופס את מקומו, כריבון על חייו ועולמו. אין כאן אמירה על האל, אלא על האדם המאמין באל. 'מות האל' אינו מונח אתיאיסטי: האתיאיסט הוא מי שאלוהים מעולם לא היה קיים עבורו, ורואה באלוהים המצאה אנושית. לעומת זאת, "החידוש בתזת מות האלוהים", כותב שגיא, "הוא הטענה בדבר הסתלקותו של האל ממרחבי החיים האנושיים[…]הוא נעשה לא רלוונטי בחיי אנוש". אולם הסתלקותו של אלוהים מן העולם לא מבטלת את אחד המומנטים החשובים ביותר בחיים הדתיים: התפילה. האדם, לפי אבי שגיא, הוא "יש מתפלל"; התפילה היא נתון ראשוני ובסיסי בעולמו של האדם. ילד לומד להגיד "מודה אני" עוד לפני שהוא לומד על דרכי פעולת התפילה והנהגת ה' בעולם. האדם קודם כל מתפלל, אחר כך הוא מחליט אם הוא מתפלל למישהו, או שלא.

את הטענה הזו מוכיח שגיא באמצעות עיון בספרות העברית החדשה. הסיבה לכך היא שבעוד הפילוסופים עסוקים בבירור שאלות פילוסופיות כמו 'איך תיתכן תפילה בלי אלוהים', הרי שהמשוררים מדלגים על השאלות הפילוסופיות ופשוט מתארים את התחושות שלהם. אפשר להתפלסף עד מחר, אומר שגיא, ואפשר גם לבדוק מה קורה בפועל, ומה שקורה בפועל הוא שמשוררים חילונים מתפללים. שגיא מצטט ביד רחבה את יהודה עמיחי, ח"נ ביאליק, אברהם חלפי, אברהם שלונסקי ועוד, ומראה את המקום שהתפילה תופסת ביצירה - אירוע יציב, קיים, מרכזי, אך לא קשור לאלוהים, או קשור אליו בקשר של שלילה. "התפילות קדמו לאלוהים", כתב יהודה עמיחי, "האלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד". שגיא אינו נלאה מלהצביע על המקורות הספרותיים השונים, וקשה שלא להשתכנע. אך גם אם שגיא מצליח להראות את הדומיננטיות של התפילה ביצירה החילונית, הרי שנותרה השאלה: אם התפילה כאן היא לא פעולה דתית, מה היא בעצם?

התפילה, לפי התפיסה המוצעת בספר, היא בראש ובראשונה פעולה של חריגת האדם מעצמו, והתבוננות בקיום הסובב אותו. אדם שמתפלל לא בהכרח פונה לאל שבשמיים, אלא מבקש באמצעות התפילה להרהר במעשיו, לבחון אותם, ולשאוף למציאות אחרת, מתוקנת יותר. כך בתפילת היחיד, וכך גם בקהילה: קהילה שרה ומתפללת ביחד על מצוקותיה, תקוותיה ושמחותיה, ומשתתפת בכמיהה לתיקון עצמי וחברתי. לא לחינם הפעילות של מקומות כמו "בית תפילה ישראלי" כוללת בתוכה גם מימד של עשייה וצדק חברתי. התפילה היא הזדמנות לעצור, להתבונן. אפשר להתווכח עם התפיסה הזו, המנתקת את התפילה מכל מימד של מחויבות דתית, אך אי אפשר להתכחש לנוכחות העמוקה של התפילה ביצירתם של המשוררים המצוטטים בספר, שבחיי כולם אלוהים הפסיק להיות פקטור.

"פצועי תפילה" הוא המניפסט, הגושפנקא, לאותן קהילות תפילה חילוניות. אך גם עבור שומרי מצוות, כאלו שאלוהיהם חי מאוד, הספר שלפנינו מעורר השראה. שמעתי פעם ראש ישיבה תיכונית ידועה שאמר כי בכל שנותיו במערכת החינוך הדתית, מעולם לא הצליח לחנך לתפילה בצורה משכנעת. במובנים רבים, גם עבור אדם דתי - והדברים נכתבים בזהירות - האל 'מת' (במונחים הפילוסופיים של הספר). כל אדם דתי יודע שהאדמה נותנת את יבולה גם לאנשים שאינם אומרים "והיה אם שמוע" פעמיים ביום; גם האתאיסט וגם מי שמכוון בברכת 'רפאנו' יזדקקו לרופא בעת מחלה. מה מעמדה של התפילה לאדם שזו התודעה הדתית שלו? ההגות היהודית לדורותיה ענתה על השאלה הזו בדרכים שונות. "פצועי תפילה" הוא ניסיון מעניין להראות כיצד התפילה קיימת בפני עצמה, כדבר ראשוני, מנותק מסיבוכים תיאולוגיים. במובן הזה, ספרו של אבי שגיא אינו ספר מחקר-ספרות ואף לא ספר פילוסופיה, אלא ספר אמונה.

פצועי תפילה: תפילה לאחר "מות האל", מאת אבי שגיא, הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן, 227 עמ'