שנתיים של ראיונות עם אנשים עם סדק בלב ושק דמעות מלא

הרבה נכתב ונאמר על גוש קטיף שלפני הגירוש, על היישובים הפורחים, המאבק התפילה והאמונה. אבל מעט מאוד נאמר על מה שהיה אחרי חודש אב תשס"ה. והאמת היא שמאז התרחשו דברים מופלאים וקשים לא פחות. מרבית אנשי גוש קטיף החליטו שהם ממשיכים יחד, משמרים את מה שהחזיק אותם במקום הנפלא והנורא ההוא שקראו לו גוש קטיף וסייע להם בעמידה מול טרור אכזרי. בשנים שחלפו הם התגלגלו במלונות ומשם לקראוונים, מחשבים מחדש מסלול ויעד.

לפני שנתיים וחצי ביקשו ממני חגית ירון ואליעזר אורבך מועד המתיישבים לצאת לדרך. להביא את סיפורן של הקהילות ששיקמו את עצמן למרות כל הקשיים ובמהירות שיא. התלבטתי. אני אומנם עוסקת בכתיבה כבר די הרבה שנים. אבל ספר? האם אצליח להביא קולות אותנטיים? להיות לא שיפוטית? החלטתי לקפוץ למים ולא ידעתי עד כמה עמוקים ורחבים הם.

פגשתי אנשים שמהלכים עם סדק בלב ובכל זאת ממשיכים הלאה. ראיתי כאלה שאיבדו את כספי הפיצויים והפכו לנזקקים, אחרים שהגירוש הזקין והכפיף את קומתם התמירה. לצידם בקהילה היו כאלה שהתעקשו להמשיך קדימה, לבנות ולעשות מתוך חוסן. לפעמים הרגשתי שדווקא הם חיכו לי עשר שנים כדי לפתוח את הלב ואת שק הדמעות.

במשך שנתיים לא הצלחתי להירדם גם אחרי יום ארוך. חלמתי את אנשי הגוש. דמיינתי את המשפחה שלי מתנהלת במלון חודשים ארוכים, שמתי את עצמי במקום אלה שחלום חייהם, פרי עמל של שנים, שנים קרס למרות הבטחות של מנהיגים. ציירתי לי את עצמי יושבת במקום אנשים שגרים בבית יפיפה כבר כמה שנים אבל לא תלו בו תמונה אחת, מנגד צירפתי את עצמי לאנשים שלא הירשו למדינה להחליט בשבילם שנגמרו האידיאלים והם ממשיכים לתת.

לא אחת ישבתי מול המקלדת, מאזינה שוב לשיחות שקיימתי עם מרואיינים והלב נשבר. כמה אטימות ממשלתית, כמה רשעות. אנשים שחיו בבריאות נפשית נוטלים כדורים פסיכיאטריים כי ניטל הטעם מחייהם. היו פרקים שכתבתי מתוך התפעלות שאין לה קץ, מול אנשים שהסתערו על המשימה הבאה באופן בלתי מובן, מתעקשים שהנתינה היא זו ששיקמה אותם.

התלבטנו איך לקרוא לספר. בהתחלה חשבנו על כותרת שממחישה את הקימה מעפר, את ההתנערות. אחר כך החלטנו על השם 'מקום'. "אין לך דבר שאין לו מקום", נכתב במסכת אבות ופתאום לאנשים אבד המקום במובן העמוק ביותר שלו. מקום מגורים, מקום רעיוני, אפילו קצת מקום במובן של ריבונו של עולם... את הרעיון לשמו של הספר נתן לנו, בלי משים, רב שהתראיין לספר. הוא בנה ועשה והוביל קהילה לתפארת. אמירה כל כך עמוקה ובסיסית, שהולכת איתי כל הזמן.

23 נקודות יישוב הפריחו, בנו או הרחיבו קהילות גוש קטיף המתחדשות. הן הביאו בשורה של יחד, הפריחו חבלי ארץ שוממים, והקהילות הדתיות הביאו גם את קול התורה. מבני נצרים שבחולות חלוצה בדרום, ועד אבני איתן בצפון, דרך משכיות שבבקעה, מזרח לכיש, מועצה איזורית שורק, אשקלון ובנותיה ועוד. כל קהילה וההתמודדות שלה, כל יחיד וההקשר המשפחתי שלו בדרך ארוכה וקשה של מטפסי הרים הם חזרו לחיות חיים נורמטיביים. גוש קטיף הוא כבר לא גוש. אבל הוא כאן. חלקיו הם איים איים של יישובים ברחבי הארץ ואליהם מצטרפים בני הדור השני ומשפחות חדשות, מתבשמים מאווירת הקהילה שהייתה בגוש ועכשיו היא כאן.

הספר 'מקום- מסע בין קהילות גוש קטיף המתחדשות'- מאת עפרה לקס, הוצאת ספרית בית אל

(צילום: הוצאת ספרית בית אל.)