כשסיפרתי לכמה מחבריי על ספרו של עקיבא רגן, "על גג הסופה", התגובות שקיבלתי היו דומות: "שוב פעם הסיפור הזה?", הם הפטירו לעברי, ובמידה רבה של צדק: עלילת הספר, שבמרכזה חייל, בוגר מכינה קדם-צבאית, שנע בין העולם הדתי לעולם החילוני, מוכרת היטב לחובשי כיפות סרוגות. הלבטים, סערת הנפש והטלטלה הרוחנית הם נחלתם של רבים מבוגרי החינוך הדתי, אך "על גג הסופה" הוא הניסיון הראשון לתרגם את החוויות הללו לשפת היצירה. דמויות דתיות-מתלבטות אינן חריגות בעולם הספרות, בין אם מדובר בראש ישיבה כופר (גיבורו הבלתי-נשכח של חיים גראדה, "צמח אטלס") או בהסדרניק מיוסר (הנובלה המצוינת של יהושע גרינברג, "ההיפך"); "על גג הסופה" מצטרף לרשימה הזו, ומציג לראשונה את עולמו הרוחני של המכיניסט, הנקרע בין החינוך והסביבה הדתית לבין החופש החילוני הקורץ לו מעבר לפינה.
במרכז "על גג הסופה" ניצבת דמותו של עומר, חייל דתי ירושלמי, בוגר המכינה הבדיונית "בית אליהו" (ככל הנראה בת-דמותה של המכינה בבית רימון, בה למד המחבר). בין השמירות המשעממות, תורנויות המטבח והמארבים המזדמנים, נאבק עומר על מקום הזהות הדתית בחייו. המאבק מחריף כאשר הוא מתאהב ביונית, חיילת בבסיס הפותחת בפניו שער לעולם החילוני. עומר נע בין תפילות ערבית חפוזות בבית הכנסת של הבסיס לבילוי עם החברה על חוף הים; בין פגישות עם חבריו הדתיים מהאזרחות לבין חילול שבת בדירה של יונית בגבעתיים. הרומנטיקה האסורה, המפוררת את עולמו הרוחני של הגיבור, היא המנוע של העלילה, שבמהלכה משלב רגן - לא בלי פגמים - ז'רגון צה"לי לצד תיאורים שנחצבו ישירות מלקסיקון הנפש של החייל הדתי המצוי.
אך נדמה שיותר מכל, "על גג הסופה" מעלה שאלה נוקבת על אחד מן המפעלים החינוכיים המרכזיים בציונות הדתית. מידת הצלחתן של המכינות הקדם-צבאיות בגיבוש הזהות הדתית מוטלת על כף המאזניים; גיבור הספר, שבא מחברה "שבה הדת הייתה תשלום מס למצפון, לחברה וגם לאלוקים", נודד למכינה, בתקווה שזו תבנה את עולמו הרוחני, כאנטיתזה לדתיות הבורגנית והמנומנמת שממנה בא. תפילות ליל שבת חווייתיות, שיעורי חסידות סוחפים ושיחות בגובה העיניים עם הרבנים, ממלאים תפקיד מכריע בפיתוח זהותו הרוחנית של הגיבור, הצבעונית כל כך אל מול האפרוריות הדתית של הוריו. וכעת, בצבא, ההתלהבות שוככת: התפילין נשארות בבית, התפילות מתחילות לשעמם, המצוות הן עול מעיק. גלגלי ההצלה היחידים הם זיכרונות מהמכינה וספר קטן של "שיחות הר"ן".
אך גם גלגלי הצלה טובעים בעתות סופה; כך, למשל, כשהגיבור שובר את הגבולות שהוא עצמו הציב רק מספר שבועות קודם לכן. "מכל מה ששמע שם בשנה וחצי, נטל בעיקר את התפיסה שרומנטיקה היא עניין קדוש, ושאישה היא דבר גבוה", כותב רגן בעמוד 39; "כשהתגייס נדר להיזהר מפיתויים, לשמור על עצמו מכל מכשול". מאה עמודים לאחר מכן, עומר כבר "בעט בכל הסיפור הזה של לשלוט על היצר, של לשמור על עצמך. של לגעת רק באשתך[...]כאילו לא היה לו אלוהים, לא הייתה לו מכינה". המכינה רחוקה, המגדל קורס. הכיפה מונחת בכיס, וגם השיחות עם רבני המכינה לא מצליחות להושיע.
"על גג הסופה" רחוק מלהיות ספר מושלם. העלילה סובלת מסיפורי-משנה לא פתורים, ומגיחות לא-ברורות שאפשר היה לוותר עליהן; המעבר הלשוני שעושה רגן מסלנג צבאי להתחבטויות דתיות הוא קופצני ומהיר מדי; ועל כולם: סוף הספר מאכזב ולא משכנע. ניכר שלפנינו ספר מעט בוסרי, הזקוק לליטוש נוסף, אף שהוא מכיל לא מעט תיאורים אותנטיים ועמוקים, ומשפטים ששווים ציטוט. עיקר הצלחתו של רגן הוא בשרטוט טורד-מנוחה של עולמו של בחור דתי, בוגר מכינה, אב-טיפוס של רבים. צעירים דתיים רבים יזהו במיתרי נפשו של הגיבור את הלבטים שלהם, הספקות והנפילות שלהם, את תנודתם הבלתי-פוסקת בין הבית-המכינה-הצבא, ומקביליהם - הדתיות הבורגנית, הדתיות הרוחנית, והחילון המפתה.
קשה לדעת אם הספר הזה יעורר הדים; קשה להעריך האם מחנכים, רבנים והורים ישתמשו בו כמנוף למחשבה מעמיקה, אך אם לא, מדובר ללא ספק בהחמצה. לראשונה בספרות העברית מצטיירת לפנינו תמונה מדאיגה, צבועה בגוונים קודרים, שואלת: האם בכוחן של ישיבות ההסדר והמכינות לגבש זהות דתית איתנה? כמה מבנינו טובעים בעת הקפיצה מעולם בית המדרש אל מימי הצבא העכורים-לעתים? השאלות הללו הופכות את "על גג הסופה", למרות מגרעותיו, לספר שקשה להתעלם ממנו, וכמעט בלתי-אפשרי שלא לערוך חשבון נפש בעקבותיו.
על גג הסופה, מאת עקיבא רגן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 253 עמודים