יום שני, כ"ז באדר א' תשנ"ב, 2 במרס 1992, נקבע ליום שבו יתבצע סיוד בחדר עבודתו של הרבי, שלא סויד שנים רבות. בימי שני נהג הרבי לבקר ב'ציון' חותנו, ולכן הוא נקבע ליום ביצוע המלאכה. הממונים על העבודה החלו בהכנות לצביעה מיד עם יציאתו של הרבי, בשעות אחר הצהריים.
בנימין קליין, מזכירו של הרבי, הסיעו כהרגלו בבוקר לטבילה במקווה. מהמקווה שב אל חדר עבודתו, ובשעה שתיים וחצי אחר הצהריים יצא אל בית הקברות מונטיפיורי, בשכונת קווינס, עם יהודה קרינסקי, נהגו הקבוע ואחד מצוות המזכירות. "הנסיעה היתה רגילה לחלוטין", העיד קרינסקי. מזג האוויר היה סגרירי, אך לא גשום. במהלך הנסיעה שוחח עמו הרבי בענייני עבודה שוטפים, בעיקר על השלוחים ועל השליחוּת.
כשהרבי היה מבקר ב'ציון' בערב שבת או בערב יום-טוב היה מבקש מקרינסקי להתריע מבעוד מועד, כדי שיספיקו לחזור בזמן לבניין 770. בשאר ימות השבוע היה הרבי נשאר ב'ציון' ככל שראה לנכון, וכל אותו זמן היה המזכיר ממתין בסמוך. בשעה חמש וחצי אחר הצהריים הבחין קרינסקי שהרבי מתארגן לקראת יציאה מה'ציון'. בעוד הרבי אוסף מסמכים אל מעטפה חומה גדולה מיהר מזכירו להיכנס ל'ציון', כדי לעזור לו לשאת את חבילות המכתבים. הרבי נהג לקרוא את המכתבים במקום קבורתו של חותנו, את רובם היה קורע ומניח את הקרעים על הקבר, ואת מקצתם מחזיר למשרדו. התנועה של הרבי נראתה שגרתית למדי.
בשעה חמש וארבעים הקיף הרבי את ה'ציון', כמנהגו, לפני צאתו מהמקום. לפתע, לנגד עיניו של קרינסקי ובטרם יצאו מהמבנה הקטן והבלתי-מקורה, הרבי התמוטט ונפל על הקרקע. קרינסקי העיד כי הבין במהירות שככל הנראה לקה הרבי בשבץ מוחי. הוא נתקל בעבר באנשים שנפגעו משבץ. הוא רץ אל רכבו, שחנה בסמוך, והזעיק רכב הצלה באמצעות הטלפון האלחוטי שהיה ברכב. הוא הבין כי מרכיב הזמן קריטי. האמבולנס הראשון שבא למקום הסתבך בתמרון בין השבילים הצרים בבית העלמין, ולרוע המזל התרוקנה סוללת המצבר שלו. במזכירות הוחלט לשלוח את רכב ההצלה שחנה בקביעות בחזית בניין 770. הרכב הגיע לאזור באיחור, בשל עומס התנועה בשעה הזאת, והתקשה גם הוא לפלס דרך בבית הקברות אל ה'ציון'. הרבי שכב למעלה משעה מבלי לקבל מענה רפואי הולם.
לאחר שהרבי הועלה לאמבולנס התעוררה השאלה לאן לפנותו. המזכירים זכרו דיון דומה שהתקיים כשהרבי עבר אירוע לב, כארבע-עשרה שנים קודם לכן. הרבי סירב אז בתוקף להתפנות לבית חולים, ובעקבות זאת הוקם חדר טיפול נמרץ בחדר עבודתו בבניין 770. היה ברור לכולם שגם עכשיו זה רצונו, אילו יכול היה לומר זאת. עבודת הסיוד בחדרו של הרבי הופסקה מיד עם הגעת הדיווחים על מה שאירע, והחדר הוכשר לקבל את הרבי, שהובא באמבולנס.
בינתיים התאסף קהל רב של חסידים בבית המדרש. במקום הורגשו בהלה וחרדה. המוני חסידים פתחו באמירת תהילים נרגשת. כעבור כמה שעות נמסרה הודעה לציבור על ידי המזכיר, יהודה-לייב גרונר, שעודדה קצת את הרוח. בהודעה, שנמסרה בשם הרופאים, נאמר כי "המצב הולך ומשתפר. הלב בסדר גמור ותודה לה' הלב לא נפגע". ההודעה, שהתמקדה בלב, נועדה להסיח את הדעת מפגיעתו החמורה של השבץ המוחי. החסידים, שהיו צמאים לכל פירור מידע על מצבו של הרבי, פרצו בריקוד שמחה. הם גם האמינו כי בכוחה של השמחה להביא רפואה לרבי, וכך רקדו במשך זמן רב, בעודם שרים: "דער רבי איז געזונט, משיח קומט" [הרבי בריא, משיח כבר בא]. גם כשנודעה חומרת הפגיעה של השבץ היו מהחסידים הנלהבים שלא הצליחו לפרש את האירוע אלא כחלק מתהליך שיביא להתגלות המשיח. הם האמינו כי השבץ המוחי, האסון הרפואי, בוודאי מקפל בחובו גילוי נעלה ביותר.
בעקבות השבץ נעתק כוח הדיבור של הרבי והוא שוּתק בצד הימני של גופו. הרבי תִקשר עם סביבתו בעיקר באמצעות ניע ראש. גם עכשיו הביע את רצונו להישאר בחדרו ולא להתפנות לבית חולים. טובי הרופאים הובהלו אליו. גם כשהיה צורך לבצע בדיקות הדמיה, הובאו המכונות היקרות לבניין 770. במהרה התברר כי הפגיעה של השבץ היתה קשה וכי מצפה לרבי תהליך שיקום ארוך, שספק אם יוכל להחזיר לו את יכולת התפקוד במלואה.
באחת נפסקו ההתוועדויות, התפילות המשותפות, חלוקת הדולרים. רק שבוע קודם לכן, כשההכנות של החסידים ליום הולדתו התשעים של הרבי נכנסו להילוך גבוה, ניגש כתב עיתונות אל הרבי במהלך חלוקת הדולרים של יום ראשון. הוא סיפר לו שהוא כותב סיפור שער על הרבי לרגל יום הולדתו ושאל אותו מה המשמעות של יום הולדת בגיל תשעים. הרבי ענה לו שלכל אות באל"ף-בי"ת העברי ערך מספרי. הערך המספרי של האות צדי"ק הוא תשעים. כלומר, פירש הרבי, אפילו בגיל תשעים מזכירים לך שעליך לשאוף להיות צדיק יותר, להתכונן טוב יותר למחר; מה שהיה בו די לאתמול אין בו די להיום. הרבי ביטא בתשובה זו את הפעלתנות שהניעה אותו כל ימיו. תמיד לשאוף ליותר, לא להתחשב במגבלות, לא להסתפק בהישגים קודמים. והנה, כל הקהל שהמתין לתשובות, כל המטלות שרבצו לפתחו - הכול נותר כמו תלוי באוויר, ממתין למענה שמי יודע מתי יבוא.
"הסוד של הרבי" מאת יחיאל הררי, בהוצאת "ידיעות ספרים"