"מבקשי פניך": הגותו של הרב ליכטנשטיין, בשפתו של הרב סבתו

שנתיים ימים למדתי בישיבת הר עציון, תחת חסותם של הרב יהודה עמיטל זצ"ל והרב אהרן ליכטנשטיין יבדל"א. תקופת לימודיי הייתה כבר בערוב ימיו של הרב עמיטל, וחרף זאת, המפגש איתו היה קרוב יותר מזה שהצלחתי ליצור עם הרב ליכטנשטיין. יושב היה ב"מזרח", קרוב לארון הקודש, שקוד על ספרים רבים. אמנם עונה לשאלות תלמידיו, יושב בבית המדרש מבוקר עד ערב, מעביר שיעורים לאורך כל שעות היממה. עם זאת, כל כך קרוב היה, אך כה רחוק. מספר המפגשים האינטימיים איתו, במהלך שנתיים, היו בודדים. אין זו ביקורת חלילה, כי אם הכרת המציאות, בה הוא גדול הדור, בכיר ראשי הישיבות הציוניות בישראל - ואני תלמיד צעיר, האחרון שבשורות חייליו.

כיוון שכך, התנפלתי כמוצא שלל רב על הספר "מבקשי פניך", סיכום השיחות שערך הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין, שיצא לאור השבוע. השמועות אמרו כי מדובר בהזדמנות הראשונה בה הגותו של הרב ליכטנשטיין עולה על הכתב בשפה השווה לכל נפש. ואין זה עניין של מה בכך, מפני שהרב ליכטנשטיין כמעט ואיננו כותב את עמדותיו. רוב רובה של הגותו, כמו גם תורתו, נכתבו ושוכתבו על ידי תלמידיו. בעיניי, ב"מבקשי פניך" נעשה כמעט חסד אלוהי, שהוביל לכך שתמצית הגותו הודפסה באופן בהיר ונהיר, פשוט ונגיש. בעיקר, בכנות גדולה מאוד. מי שמכיר את עולם הוצאות הספרים בזמננו, יודע עד כמה מדובר בעניין נדיר.

אין שום חידוש, אבל זה כל הקסם

הקורא בספר "מבקשי פניך" חש כמי שמאזין בחשאי לשיחתם של השניים. נשמרה בו איזו אינטימיות קסומה, שכאמור, בעוונותיי, לא זכיתי לה במשך תקופה לא קצרה - ואני מעריך כי לא רבים הספיקו לזכות. השיחות, שהתקיימו בביתו של הרב ליכטנשטיין, התייחסו לעצבים המרכזיים והרגישים ביותר בעולמו של האדם המאמין בן-זמננו. כיצד הוא תופס את אלוהיו ואת לימוד התורה שלו, מה מידת המעורבות של החוכמות הכלליות או הספרות הכללית בחוויית האדם המאמין, מהי מקומה של הקדושה בחיינו, מהו יחסנו לגויים, לרפורמים או לחילונים. האם קיים הומניזם דתי? מהו יחסנו למדינה? כל נושא נידון באריכות, ביישוב הדעת, בתחושה כי כל היום כולו עוד לפנינו.

ואמנם, ב"מבקשי פניך" אין שום חידוש הלכתי או רעיוני. כלום. כל מה שנכתב בו, כבר ידוע לרבים. ועם זאת, בעיניי מדובר ביתרונו הגדול: האפשרות לשוחח על נושאים הגותיים ועמוקים, מבלי להזדקק לכותרת צהובה או לחידוש שיוכל "להזין" את אנשי יחסי הציבור. החכמה הגדולה להוציא ספר הגות בשנת 2011, מבלי תירוץ אמיתי, אלא שוב, מתוך כנות גדולה. הצלחתו הגדולה של הרב סבתו הייתה יכולתו להוביל את הרב ליכטנשטיין לנושאים המרכזיים שנידונו בספר, וליכולת העריכה שלו את הדברים, שהוגשו באופן מסודר וברור לקוראים. מי שציפה לעימות בין השניים - יתאכזב. הרב סבתו לא מתווכח עם הרב ליכטנשטיין, בקושי מתמסר איתו; הוא כותב את הספר כתלמיד-מעריץ, "מרים להנחתה" שאלות לתשובות, מוסיף משלו. מסכם.

היו מספר רגעים מרשימים ביותר בספר, כמו הרגע שבו הרב ליכטנשטיין התוודה על כך שהרמב"ן הוא עמוד התווך של עולמו הרוחני. "הרמב"ן בשבילי הוא דמות אדירה לפי כל קנה מידה. כמובן, אני יודע, יש גם גדולי עולם אחרים, אבל את הרמב"ן אני מעריץ. אמרתי פעם, בשעה שלימדתי רמב"ן בישיבה, ואני אומר זאת גם היום, לו היה אבד הספר "מורה נבוכים", היה זה הפסד אבל לא כביר; עם ישראל היה מחזיק מעמד. אבל אם פירושו של הרמב"ן לתורה היה הולך לאיבוד, אני מרגיש שהייתה קטסטרופה", סיפר הרב ליכטנשטיין.

"יש דברים מסוימים שאני צריך אותם, בעולמות האחרים"

במקום אחר, בפרק העוסק ביחס לערכים שמקורם מחוץ לעולמה של תורה, מתייחס הרב ליכטנשטיין, דוקטור לספרות אנגלית, לחשיבות ולעומק שהוא מוצא בעיון בכתבים שאינם תורניים. "יש בעיה אצל אנשים רבים היום, וגם אצל בני ישיבה. חסרה להם יציבות, חסרה להם היכולת לצלול במים אדירים", הוא טוען, "חיים הם בעולם של פחדים. מהכול פוחדים. אמנם נכון, בחלק מהדברים שבהם מדובר הם צודקים. אבל בהרבה דברים, ולאו דווקא ספרותיים, הם אינם צודקים".

הרב ליכטנשטיין טוען בשיחתו עם הרב סבתו כי "יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה - יצירה ספרותית, יצירה מוסרית. אנשים שאתה רואה בהם גדלות, גדלות הנפש, גדלות מוסרית... כמה שיחות מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט על אודות עובר אורח העוצר ליד יער בערב מושלג ובאיזה ריכוז ועצמת שלווה! איזה שגב, איזו יראת שמיים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון על עיוורונו! מדוע עליי להתעלם מכך?".

"בוודאי, אני מחוייב לעיסוק שלי בתורה. אני מתמלא ממנו. אני קשור בו ומקבל ממנו מעל ומעבר לכל מה שאני יכול לקבל מדברים אחרים. אבל במידה מסויימת, דווקא בגלל שהתבשמנו מאותו עולם, איננו שמים לב לעולמות אחרים. יאמרו, אכן, דברים אחרים שטויות והבלים הם, מי צריך אותם בכלל! איני יכול להשיב על טענה זו, אלא לומר את האמת: כן, יש דברים מסוימים שאני צריך אותם, שנמצאים שם, בעולמות האחרים".

לסיכום, "מבקשי פניך" הוא ספר ההגות החשוב ביותר שיצא לאור בישראל בשנים האחרונות. יכולתו לדון בנושאים משמעותיים מתוך כובד ראש, אורך רוח וכנות, ממצבים אותו כספר איכותי ביותר, אותו יש להניח בין ספריו של הרב סולובייצ'יק לבין ספריו של הרב קוק, בארון הספרים המשפחתי.

"מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין", הרב חיים סבתו בהוצאת "ידיעות ספרים"