לחזור להלכה של סבתא

האגדה מספרת שפעם אחת ביקשה בתו של החפץ-חיים, אחד מגדולי פוסקי ההלכה במאה העשרים ובעל ה"משנה ברורה", להעניק מתנה לנכד שלה, בחור הישיבה: ציצית ישנה, שהייתה שייכת לסבא-רבא הדגול. הנכד, כך מספרים, סירב ללבוש את הטלית-קטן, משום שלדעתו היא לא הייתה גדולה מספיק, ולא עמדה בקריטריון ההלכתי הנדרש. העובדה שהציצית הזו הייתה שייכת לחפץ-חיים בעצמו לא שינתה לנין הצעיר, שלא סמך על סבתא ועל הטלית המאובקת, והעדיף לדבוק במילה הכתובה ובחיוב הפורמלי, זה שמצא בספרים.

(צילום: יחצ)

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את ספרה החדש של עליזה לביא, "מנהג נשים". לפני שנים אחדות פרסמה לביא, מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, את "תפילת נשים", מבחר תפילות של נשים יהודיות לאורך הדורות, שהיה מיד לרב מכר. בספרה החדש מציגה לביא שלל מנהגים ומסורות של נשים מעדות שונות ומארצות שונות, לאורך כמה מאות שנים. הספר מחולק לשערים העוסקים במעגל החיים - בת מצווה, נישואים, לידה, לצד שערים המביאים מנהגי חגים ומועדים. אחד אחרי השני קמים לתחייה מנהגי הנשים באתיופיה, באיסטנבול, באנגליה, במרוקו ובבוכרה; מנהגים שעברו מאם לבת, בעל פה, אלה שלא עלו על הכתב, שכמעט נשכחו - את כולם מביאה לביא, ומפיחה בהם חיים.

מטרתו של "מנהג נשים", כמו גם של קודמו, איננה היסטורית-מחקרית. לא מדובר בספר אקדמי-תיעודי, אלא בספר שיש לו רלוונטיות רבה לחיים היהודיים כיום, בעיקר בכל הקשור לניכור מעולם התורה, ניכור שהוא נחלתם של אנשים דתיים רבים. הניכור נובע מתחושת חוסר האונים שחשים אנשים דתיים לנוכח מערכת מצוות מסועפת ורבת-פרטים, המשכיחה - כך לתחושתם - את החוויה הדתית האישית, ואת העמידה האותנטית, הייחודית, מול הקב"ה. בספרה של עליזה לביא טמון פוטנציאל רב: שכלול החוויה הדתית, הצבת המנהגים האישיים בקדמת הבמה, ואימוצם אל חיק הרגעים הדתיים האינטימיים: הדלקת נרות, טבילה במקווה, הכנות לחג. פעולות אפרוריות, לכאורה, מקבלות גוון חי ותוסס כאשר מוסיפים להן פן אישי.

אך "מנהג נשים" עונה על צורך נוסף: הרצון לבסס מחדש את הזהות הדתית, מתוך התחברות לדורות הקודמים. פסיפס המנהגים שפורסת עליזה לביא מאפשר לכונן זהות דתית המשלבת מנהגים אותנטיים כפי שנהגו אותם בעבר. קשה לתאר במילים את החוויה של עשייה דתית, מתוך ידיעה שגם סבא רבא - או במקרה שלנו, סבתא רבא - עשו את אותו הדבר ממש. המנהגים שבספר ניצבים לפנינו כמו מראה, ומבקשים מאיתנו להחזיר אותם אל לב החיים הדתיים: חיים דתיים שיש בהם מנהג, יסוד עמוק של הזדהות אותנטית עם העבר, עם הדורות שקדמו לי, ועם מה שאשאיר אחריי.

"מנהג נשים", ממש כמו בסיפור על בתו של החפץ חיים, נועד להחזיר אלינו את ההלכה של סבתא. ההלכה שלא נכתבה בספר: זו שלעתים נוספה עליו, ולעתים אף עמדה בניגוד אליו. לאות הכתובה כוח חזק: התורה שבכתב מנצחת, בסופו של דבר, את התורה שבעל פה. חסד עשתה עמנו עליזה לביא שגאלה את המנהגים הללו מתהום הנשייה, ובעמל ועבודה רבה הגישה בפנינו רצף של תורות שבעל פה שנצרבו כעת בכתב, ושישתלבו, כך יש לקוות, בחיים הדתיים, מכאן ולדורות שיבואו.

מנהג נשים, מאת עליזה לביא, הוצאת ידיעות ספרים, 376 עמ'