במבט ראשון, אפשר לקטלג את "לא בשמים", ספרו של פרופ' דוד ביאל שתורגם כעת לעברית, כעוד אחד מספרי היהדות החילונית הקלאסיים: הגות שמשליכה מאחוריה את העולם היהודי הישן, ומבקשת לכונן "יהודי חדש", על כל המשתמע מכך. אולם כבר בשלב מוקדם ניתן להבחין כי טענתו של ביאל היא אחרת. "מסורת המחשבה החילונית היהודית", זוהי כותרת המשנה של "לא בשמים", דרכה מבקש ביאל להדגיש: החילוניות איננה יצירה חדשה, תלושה וחסרת אחיזה במקורות; אדרבה, היא פרשנות למקורות האלו עצמם, מקורות ששימשו לה השראה. ההוגים הניבטים מעל כריכת הספר - הרצל, גרשם שלום, שפינוזה, פרויד ואחרים - יצרו את יהדותם החדשה מתוך עיון במקורות היהודיים המוקדמים, ומתוך דיאלוג איתם. את שורשיה של החילוניות, אומר ביאל, ניתן למצוא במקורות היהודיים הקלאסיים, אלו שתמיד חשבנו שהם "דתיים".
 |
|
(צילום: כריכת הספר)
|
ספרו של ביאל - ראש הקתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קליפורניה - מחולק לפרקים העוסקים בפרשנות המחודשת של ההוגים החילונים למושגים אלוהים, התורה ועם ישראל. בפרק העוסק באלוהים, למשל, מככב הרמב"ם, שבספרו "מורה הנבוכים" הדגיש את חוסר היכולת של האדם לייחס משהו לאל, לומר משהו אודותיו. ביאל מתאמץ להוכיח כיצד דפוס זה של אל מרוחק הכשיר את הקרקע לפילוסוף ההולנדי ברוך שפינוזה, הנחשב בדרך כלל ליהודי-החילוני הראשון: הרחקת האלוהים אצל הרמב"ם אפשרה לשפינוזה ליצור תפיסה המאחדת שבה אלוהים הוא אחד עם הטבע. אותו רמב"ם, בספרו "משנה תורה", הוא גם זה שהציג, על פי ביאל, תיאוריה פוליטית חילונית - מודל נוסף להוגים יהודים חילונים. כל אלה ועוד הינן, על פי ביאל, ראיות לכך שהחילוניות היא "מסורת", שהיא שאובה מן המקורות היהודים, ולא משליכה אותם לעברי פי פחת.
ביאל איננו טוען שהמקורות היהודיים הקלאסיים, שמהם שאבו ההוגים החילונים את השראתם, היו בעצמם חילונים. ביאל אינו מרחיק לכת לטעון שהרמב"ם, האבן-עזרא ובעלי המדרשים המצוטטים בספר בהכרח מכוונים להשקפת עולם חילונית. "אף שהמסורת המוקדמת עיצבה את דמותה המיוחדת של החילוניות היהודית", הוא כותב, "אין להסיק מכך ששתיהן זהות", אולם "ההקשר החברתי של המודרניות העמיד (את המקורות - א"ה) באור חדש, ואפשר להם לראותם כמבשריה האמיתיים". המשמעותם האחרת, החדשה, של המקורות היהודיים, התגלתה בעת המודרנית, משבאו ההוגים החילונים והעניקו לה פרשנות חדשה. במילים אחרות: המקורות הקדומים והמסורתיים הכשירו את הקרקע לצמיחתן של התיאוריות החילוניות היהודיות. ההוגים החילונים מנהלים דו-שיח עם המקורות, ונוטעים את עולמם החדש מתוך זיקה אל הישן.
אך מכאן עובר ביאל לטענה אחרת, הדורשת תשומת לב. היהדות, בתור דת, היא לדבריו "המצאה מודרנית לא פחות מהחילוניות היהודית". בראיון עמו אמר ביאל כי "הדת היא משהו חדש, המצאה חדשה, שמתבטאת בפירוש מסוים של המקורות היהודים. גם ההגות החילונית יכולה למצוא סימוכין לעמדותיה שלה". נדמה שבטענתו הופך ביאל את היוצרות: בעוד הדעה הרווחת היא שהחילוניות היא תופעה חדשה, בת 200 השנים האחרונות, כאן מבקש ביאל להעמיד את הדתיות והחילוניות על שתי כפות המאזניים, זו לצד זו. לא רק החילוניות היא פרשנות חדשה של היהדות; גם הדתיות היא כזו. התעלמות זו ממה שישעיהו ליבוביץ כינה "היהדות ההיסטורית" - אורח חיים קבוע ומובנה, שלו התחייבו היהודים במשך עשרות דורות - היא מקוממת וחוטאת לאמת.
על אף הרוח המגמתית המובלעת בו, "לא בשמים" הוא ספר מסקרן, שיכול ללמד הרבה על התמודדותם של הוגים יהודים חילונים עם המסורת שקדמה להם. לא קשה, אמנם, לשער מדוע ניתוחיו המעניינים של ביאל מוליכים אותו לטענה שהפרשנות החילונית ליהדות שווה מבחינה רעיונית לזו הדתית. ההתחמקות מלומר בפה מלא שהחילוניות היא יצירה חדשה, שאמנם יונקת מן העולם הישן אך מנותקת מן הפרשנות הקלאסית ליהדות, יכולה להעיד משהו על מצבן הרעוע של תיאוריות חילוניות בימים האלה.
לא בשמים - מסורת המחשבה היהודית החילונית, מאת דוד ביאל, מאנגלית: דוד שחם, הוצאת כתר ומכון הרטמן, 270 עמ'