אחת מנקודות ההתנגשות בחינוך לעצמאות היא חלומות ההורים. פעמים רבות ההורים אומרים: "אני רוצה שהילד שלי יהיה הרבה יותר טוב ממני". כמעט כולנו שואפים לכך שילדינו יכבשו מחוזות שאנחנו לא כבשנו. "אני למדתי כך וכך... הלוואי שבני ילמד יותר"; "אני דוקטור, אני רוצה שבתי תהיה פרופסור" וכן הלאה. להורים יש דמויות שאליהן הם נושאים עיניהם ומקווים שילדם יהיה כזה. זאת תחושה חזקה ואינטואיטיבית. לכאורה ניתן לאשש תחושה זו בהישענות על דברי חז"ל, שאמרו שכל אדם צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי" (תנא דבי אליהו על שמות ו, ג). אנחנו מחונכים להתבונן במעשי הצדיקים ולשאוף להידבק בהם. זהו יסוד בתורה ולא רק בחינוך.
בדיוק כמו סבא
האם נכון לצפות שילד יהיה 'כמו'? אם נסתכל בתורה לא נמצא אף ילד שהוא העתק של אביו. לאברהם היו ישמעאל ויצחק. ליעקב נולדו שנים עשר השבטים. גם בניהם של משה ושל אהרן לא היו העתקים של אבותיהם. אין שני דורות שקורצו באותה תבנית. אין שני אנשים זהים.
אמנם, הכישלון החינוכי אינו חידוש של ימינו אלא נטוע בנו מאז ראשית האומה. אבל אי‑הזהות בין ההורים לילדיהם אינה כישלון. אכן יש כישלונות חינוכיים, אבל לא יצחק ולא יעקב אבותינו היו כישלונות חינוכיים.
על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) אומר המלבי"ם: "[...] כי כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר, בין בדעות יש שמֹחם חד ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו". אין אדם הדומה לחברו. לכל אחד הייחודיות שלו, לכל אחד הנשמה שלו והאות שלו בתורה. חשוב מאוד להבין אמירה זו למלוא עומקה. האלוקות אינסופית, הקב"ה הוא אינסוף. עולמנו בא לגלות את ריבונו של עולם, ובמילים אחרות, העולם בא לגלות את האינסוף. מכיוון שהקב"ה אינסופי, כל פרט ופרט בעולם בא לגלות חלק אחר מהאינסוף. אין שום תכלית בכך שייווצרו שני דברים זהים בעולם הזה. ריבוי הפרטים במציאות בא לומר שכל אחד בבריאה בא לבטא ולגלות חלק מהאלוקות. לכן, הכרח הוא שכל אחד יהיה שונה מחברו.
פעמים רבות סובלים ילדים מחוסר שביעות רצון מחייהם. הרב קוק מדבר על מצבים יותר חריפים המתבטאים בעצבות ובשיברון נפש. לפעמים, כשאתה רואה אדם שלא טוב לו והוא אינו יודע לנקוב בסיבה לתחושתו הרעה עשויה התשובה לסיבת מצוקתו להיות פשוטה - הוא אינו במקומו. הוא אינו לומד את הלימודים שלו, את מה שמתאים לו. משהו תקוע אצלו ולא מתעכל טוב, הוא לא מתחבר למה שנכנס לתוכו. התעלמות מייחודיותו של הילד עלולה לגרום צרבת נפשית, לא טוב בחיים. לכל אחד הניגון שלו, הנקודה המיוחדת שלו, לא היה ולא יהיה מישהו כמותו.
דומה כמו שתי טיפות לאימא
לעתים אנו נוטים לומר שאמנם אין מקום להשוות בין אדם לרעהו, אבל בתוך המשפחה מדובר בגֵנים. ילדים תמיד דומים להורים. מרגע שהילד נולד כבר אומרים למי הוא דומה, פיזית ורוחנית. מצד אחד אין ספק בכך שיש דמיון בין ההורים לילדים. יש גֵנים ויש סיבות רבות לכאורה לחשוב שכל מה שיש בילד בא מכוחו של ההורה. ממילא, מה שיש בהורה יש גם בילד.
נשאלת השאלה: אם הבן זהה לאב, לשם מה צריך את הבן? כבר ראינו שאברהם אבינו התלונן על העובדה שהיה לו עבד ולא בן.
עבד מחקה את רבו. הוא אומר רק מה שרבו אומר ועושה, רק מה שרבו מצווה עליו. אבל אברהם אבינו רצה בן, הוא לא היה מעוניין במישהו שיהיה כמותו בדיוק. נאמר עליו: "ויוצא אותו החוצה ויאמר: הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך" (בראשית טו, ה). למה כוכבים? רומז הקב"ה לאברהם שכשם שאין כוכב הדומה למשנהו כך יהיו בניו "כל אחד מאיר בפני עצמו ואינם דומים זה לזה".
עִזרו לילד לחשוף את עצמו
אסור לחלום ולרצות שהילד יהיה כמוני ולא כמו אף אחד אחר. זהו חלום שווא מכיוון שאיננו יודעים מהי ייחודיותו של הילד. ההורים יודעים אם הילד שלהם תוסס, שקט או בעל כישרונות, אבל לשים את האצבע בדיוק על הייעוד שמתאים לו אי‑אפשר! זהו כוח נשמתי גולמי שצריך בסופו של דבר לצאת מהילד ועלינו לאפשר לו לצמוח לכיוון הנכון לו.
יש שני דברים בולטים בטבע הילד: הוא רוצה מאוד להיות עצמאי - זו סיבת בואו לעולם וזו שליחותו - אבל הוא גם משתוקק לרַצות את הוריו. כשהילד חי בתחושה שהוריו מאוכזבים ממנו הוא עלול לטשטש את עצמו ובלבד שיהיו מרוצים.
הורים אינם צריכים לחלום ואינם צריכים לייעד לילד את דרכו. הורים החושבים שבנם צריך לחיות כמותם, נאמן לתורת הרב שלהם, לומד במוסד פלוני וגר במקום אלמוני - טועים. חשוב לחלום שילדינו יהיו יראי שמים ואנשים ישרים, אבל אסור להחליט על הדרכים הפרטיות שבהן יגלו את יושרם ואת יראת השמים שלהם.
נתיב אל גילוי האני הפנימי
איך נחנך את ילדינו לעצמאות מחשבתית ולמציאת האני הייחודי להם? בראש ובראשונה עלינו להקנות להם מידות טובות: יושר וענווה. אם נחנך את ילדנו להיות ישר, האמת תורה דרכה. הענווה תאפשר לו להיות פתוח, לשמוע דעות אחרות ולשתף אחרים בלבטיו. על גבי היושר והענווה יש להקנות לו דעת, ביטחון ואמון - "אשר עשה אלוקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). יש דברים שצריך להיזהר בהם, אבל בבסיס הדברים צריך לסמוך על הילד. וכשהילד חש שהוריו סומכים עליו הוא מתמלא ביטחון ואמון בדרכו.
כמובן שככל שהילד גדל אנו נותנים לו יותר עצמאות. וגם אם ייפול, לא נורא. "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז) אם אנחנו רוצים לגדל צדיק, אנחנו צריכים לתת לו ליפול. כשיגיע האדם לבית דין של מעלה לא ישאלו אותו למה לא היית פלוני. ישאלו אותו למה לא היית אתה. ולכך צריכים כל כוחותינו להיות מכוונים - ליכולתם של ילדינו להיות הם עצמם עם הייחודיות שהקב"ה טבע בהם. אנו מקנים לילד יסודות, חוזק וביטחון בריבונו של עולם ובעצמו כדי שיצליח להוציא לפועל את כוחותיו בצורה הנכונה. וככל שנשכיל לתת לו את המעטפת הנכונה, ככל שניתן לו אמון ועצמאות בהתאמה לגילו כך נזכה לראותו פורח ובעל עצמאות אמתית.