חברה מעורבת - לכתחילה או בדיעבד? כבר עשרות שנים מתווכחים חניכי "בני עקיבא" על השאלה הזו. הרב יובל שרלו, יחד עם תלמידו רן חורי, מנסים להתמודד בחוברת חדשה לא רק עם התשובות לשאלה זו, אלא גם עם ניסוח השאלה עצמה.
אקדים הערה משלי. הניסוח "לכתחילה או בדיעבד" הוא ניסוח מטעה. ראשית, הרי ישנם גם כאלו שמצהירים שחברה מעורבת היא פסולה - הן לכתחילה והן בדיעבד. שנית, מה בדיוק פירוש הביטוי "בדיעבד" כאן? הכוונה כנראה לומר שזהו היתר רעוע של שעת הדחק, ולא פתרון רצוי. הביטוי "בדיעבד", המבטא הסכמה רטרואקטיבית, אינו מדויק בהקשר זה. שלישית, האם באמת האבחנה בין "לכתחילה" ל"בדיעבד" קלה כל כך? הרב שרלו מזכיר את כתיבת התורה שבעל פה, שהותרה רק בגלל השיקול של "עת לעשות לה' הפרו תורתך". האם מישהו היה אומר שכתיבת ספר חידושי תורה בימינו היא "בדיעבד"?
אך הרב שרלו ורן חורי אינם מסתפקים בדברים אלו, אלא מצהירים בנחרצות שקיומה של חברה מעורבת וצנועה הוא לכתחילה בכל מובן. הם מתמודדים עם המקורות שמביאים מצדדי ההפרדה, ומוכיחים שההלכה מעולם לא חייבה אותנו לקיים חברה נפרדת לחלוטין. אי אפשר לגזור מהלכות צניעות המתייחסות ליחיד את דמותה של החברה כולה.
אפשר היה לנסח את הטענה באופן הבא: בנתונים של ימינו, להבדיל מימים עברו, חברה מעורבת היא לכתחילה. לפי ניסוח זה, בכל דור יש לבחור את המבנה החברתי המתאים לו, ולדורנו מתאימה חברה מעורבת. אך מדברי המחברים דומה שהם מרחיקים לכת מעבר לכך, ומאמינים שחברה מעורבת וצנועה היא החברה שאליה חותר חזונה של התורה, לא רק בנסיבות של הדורות הללו.
עיקרון יסוד במשנתו של הרב שרלו, בהקשרים שונים, הוא המושג "דרך ארץ". הייתי מתרגם זאת בביטוי "חיים נורמליים". "דרך ארץ קדמה לתורה" פירושו שהתורה נבנית על גבי החיים הנורמליים, ואינה נלחמת בהם. גם בעולמנו, חברה נורמלית היא חברה מעורבת. מנסים להכחיש זאת על ידי הגבלת הדיון לפעילויות מעורבות בתנועת נוער. אך כאשר משפחה מארחת לשבת משפחה אחרת - האם אין זו חברה מעורבת? אלו המצטטים את השולחן ערוך, הקובע שצריך להתרחק מנשים "מאוד מאוד" - מדוע הם מחייבים בכך רק את ילדיהם, ופוטרים את עצמם? למה רק פעילות מעורבת בבני עקיבא היא "ייהרג ואל יעבור"? מה לגבי אירוח מעורב של ידידים ועיסוק יומיומי במקומות עבודה מעורבים - מדוע אלו כשרים?
מה לגבי אלו הטוענים שאכן צריך להפריד הכול: גם את האוניברסיטאות וגם את מקומות העבודה? המחברים מוכיחים שהאפשרות היחידה לקיים זאת היא על ידי הגבלת הנשים לתוך תחומי ביתן. חברה שהיא פחות-או-יותר נפרדת אפשר לקיים כאשר הנשים נמצאות בבית והגברים בחוץ. אך כאשר גם הנשים לומדות ומתקדמות - האם נקים חברות הי-טק כפולות, לגברים ולנשים? האם נקים מחיצה באמצע הרחוב? האם נקים שני בתי מחוקקים? ככל שמתרחבים תחומי הפעילות של נשים, כך הולכת ונעלמת האפשרות התיאורטית לקיים חברה נפרדת.
כאן צריך גם לזכור, שהיצר הרע לא נולד בחברה המעורבת, ולא ייעלם עם היכחדותה. היצר הרע היה תמיד, וככל הנראה גם יהיה תמיד. המחברים מעירים שהניסיונות שרשת האינטרנט מעמידה בפני האדם גדולים פי כמה מהניסיונות הניצבים בפניו בחברה דתית מעורבת וצנועה.
המחברים, כאמור, טוענים שהשאלה אינה מתייחסת דווקא לתנועת הנוער, אלא גם לחברה הבוגרת. חבל שמתוך עמדה זו הם אינם מתייחסים בהרחבה לשאלות ספציפיות הנוגעות לחינוך הדתי. מה היתרונות והחסרונות של חינוך נפרד בגיל צעיר? האם הוא אכן פוגע ביכולת ליצור קשר עם בני המין השני בהמשך החיים - או שמא הטענה הזו מוגזמת? טענה אחרת אומרת שכיוון שהצעירים שלנו יעברו בהמשך חייהם לחברת המבוגרים המעורבת - בצבא, באוניברסיטאות ובמקומות העבודה - מוטב שמפגשם הראשון עם בני המין השני יהיה בתוך מסגרת דתית מבוקרת. כשדיברתי על החוברת עם אשתי, היא העלתה שאלה אחרת: למה אנחנו מפרידים את בתי הספר ומערבים את תנועת הנוער? האם לא הגיוני היה לנהוג להפך? המחברים, כאמור, אינם עוסקים בשאלות הללו, וחבל.
אך זה אינו מעיב על ערכה של החוברת. היא מרכזת באופן שיטתי ורהוט את הטיעונים התומכים באורח החיים של מרבית הציבור הדתי לאומי. כך פורשים המחברים את חזונם, המשתקף בשם החוברת: "חברה שלמה - חברה צנועה מעורבת לכתחילה".