החיים בצד השני של המסך שנפל

בספר חדש ומרגש מתאר הרב נועם שלזינגר, שליח הג'וינט באוקראינה, את הקשיים בשיקום חיי היהדות מאחורי מסך הברזל

חדשות כיפה הלל אפלבום 14/02/11 00:00 י באדר א'

החיים בצד השני של המסך שנפל
עטיפת הספר, צילום: עטיפת הספר

כשאומרים לכם שליחות בחו"ל, על מה אתם חושבים? על קהילה שבעה בפרבר אמריקאי? על מאבק בהתבוללות בהולנד? אולי על החיים בטפטוף הלונדוני? מה עם שליחות במזרח אירופה? לא, לא במוסקבה המושלגת, מה דעתכם על אוקראינה?

בשנת תשנ"ה יצא ידידי הרב נועם שלזינגר עם רעייתו נורית ובתם התינוקת לשליחות בזפרוזיה, אחת מהערים הגדולות באוקראינה (כמיליון תושבים). הרב נועם נשלח על ידי ארגון הגוינט לשמש כרבה של הקהילה היהודית הקטנה שלאחר התמוטטות השלטון הסובייטי והכרזת העצמאות (בשנת 1991) החלה להתעניין בשורשיה היהודיים.

עד להגעת המשפחה כמעט ולא התקיימו בעיר חיים יהודיים במשך עשרות שנים (למעט בית ספר יהודי שרוב מוריו ותלמידיו בכלל לא היו יהודים). בית הכנסת הולאם על ידי השלטונות הקומוניסטיים והפך למרפאת שיניים. רק זמן קצר לפני הגעת המשפחה הסכימו השלטונות להחזיר את המבנה לידי הקהילה.

באחת השבתות הגיע לתפילת שחרית בבית הכנסת יהודי שלא פגשתי קודם לכן. לאחר התפילה הוא ניגש אלי ואמר, ברוסית כמובן: "בוא ואגיד לך תפילה."

כשדמעות בעיניו החל לדקלם בעברית בהברה מלעלית מודגשת: "דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך, ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך."

לאחר מכן החל לומר: "הנני מוכן ומזומן לקים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה."

ולבסוף שאל אותי בחצי בכי: "מדוע לא העלית אותי לתורה? אני יודע הכל." ומיד החל לדקלם את ברכות התורה.

היהודי היה בן 82, ובצעירותו, כך סיפר, למד בחיידר. לאחר מכן יצא האיש מבית הכנסת ושוב לא ראיתיו.

משפחת שלזינגר ידעה לאן היא מגיעה. מדובר על שממה רוחנית של ממש. תפילה ביחיד היתה מנת חלקו של הרב נועם במשך כמעט כל אותן שנתיים, המקווה הקרוב היה במרחק של כ 100 ק"מ, בשר כשר? רק בהזמנה מיוחדת וגם אז מה אתם הייתם עושים עם חצי פרה שנוחתת לכם בסלון? כי זה מה שקרה לזוג שלזינגר. לא זו בלבד, אלא שבעיניים מערביות המקום נמצא הרחק מאחור מכל בחינה. כך למשל התקשתה נורית ההרה למצוא אולטרא סאונד בעיר, מיליון נפשות להזכירכם.

במשך שנתיים התאמצו הזוג שלזינגר להקים מחדש את חיי הדת ואת התרבות היהודית בעיר. ניסיונות אלו היו מלווים בהרבה תסכולים, בהרבה רגעים מרגשים אך גם בהרבה רגעים קומיים.

חמש עשרה שנים לאחר תום השליחות, אסף הרב נועם את כל אותם רגעים לספרון פרי עטו - שמחנו כימות עניתנו: סיפורה של שליחות. הספר מחולק לשערים ולפרקים לפי נושאים (ולא לפי הכרונולוגיה) כגון מעגל השנה, קול חתן וקול כלה ואוכל ושתיה. כל פרק מכיל צרור סיפורים, מהם קצרים ומהם ארוכים, על החיים היהודיים בזפרוזיה ועל החוויות של משפחה יהודית דתית בקצה העולם הדתי).

אין מה להשוות את הסיפורים של הרב נועם לחוויות של השליחים לארצות המערב. התהום הרוחנית שבה היתה שרויה הקהילה מחד, והרצון להתחבר מחדש לשורשים היהודיים מאידך, כמו גם הקשיים של חיי המעשה, הפך את השליחות בזפרוזיה לסוג של הרפתקה שלא כל אחד בנוי לה.

כשחזרנו באחת מחופשותינו מהארץ לקייב, עלינו על מטוס בקייב... הגיעה השעה היעודה, אבל אין טייס ואין טיסה... לאחר מספר דקות מגיעים לפתע שני טכנאים, ניגשים למנוע (היחיד!) של המטוס, פותחים אותו ומתחילים לתקנו... לאחר שעה ארוכה עולה הטייס לטוס, הטכנאים... מסמנים לטיס לשלום באגודל, והטייס מניע את המנוע בדרכו להמריא. אני מבין לפתע את המשמעות: ... אנחנו עומדים להמריא בו ולבדוק בגופנו אם התיקון נערך כראוי או שלא... נראה לי שמעולם לא אמרתי תהילים בדבקות רבה כל כך...

שמחנו כימות עניתנו: סיפורה של שליחות, הוצאת המחבר