הדרך לקב"ן

דבר במראהו של הספר הדק והצנום הזה לא מרמז על כך שמדובר בספר אינטנסיבי, לופֵת, מטלטל. גם שמו הפשוט והסתמי - "נסיעה" - לא מסגיר את העובדה שלפנינו ספר מטריד, מפר-שלווה, קשה לעיכול. ועם זאת, מדובר באחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו כאן בשנים האחרונות, בוודאי מנקודת מבטו של הציבור הציוני-דתי, שבו צמח מחבר הספר, יאיר אסולין. הצלילה אל תוכו מתאפשרת בקלות: 102 העמודים של "נסיעה" נקראים בנשימה אחת, אך זו נשימה עצורה, מקוטעת, לא סדורה. ואחריה, בתום הקריאה, נותרים בעיקר כאב, אמפתיה, ואגרוף חזק בבטן.

ספר מפתיע

"נסיעה" מגולל את סיפורו של חייל דתי הנוסע יחד עם אביו לקצין בריאות הנפש, במה שמתואר כמוצא אחרון, מציל-חיים, מן המציאות העגומה שאליה נקלע - שירות צבאי באחת מיחידות המודיעין. בנסיעה הזו, שמשמשת מסגרת לסיפור, פורס אסולין, כמעין יומן אישי, את שגרת יומו של הגיבור בבסיס צבאי אפרורי ונעדר חן, במחיצתם של קצינים אטומים וחיילים אגואיסטיים. לאט לאט מרגיש הגיבור - שלאורך כל הספר לא מזוהה בשם - שהוא לא מסוגל להמשיך לשרת בצבא. הוא מנסה - לשווא - לדבר על לבם של קציניו, ובשלב מסוים הוא כמעט שולח יד בנפשו. הנסיעה לקב"ן היא הסיכוי אחרון למלט עצמו מן המסגרת שטרפה את הקלפים בחייו והפכה אותם לבלתי נסבלים.

מוצא את אלוהים

בסגנון בוסרי מעט, אך מעורר השתאות בכנות ובאותנטיות שלו, מוליך אסולין את גיבורו השוקע לאטו בייאוש, בדיכאון ובחידלון, מואס במסגרת החונקת אותו, הכולאת אותו באטימותה ובהתעלמותה ממצוקותיו, הנוטלת ממנו את חירותו ואת צלמו; המתחנן בפני חברו שיפצע אותו, כדי להרוויח ימי מחלה ולהתחמק מהחזרה לצבא, והעוצר את עצמו רגע לפני קפיצה אל מול מכונית נוסעת במטרה לשים קץ לחייו; הבורח אל בית הכנסת של הבסיס, וקורא פרקי תהלים בדמעות זולגות. צעד צעד מנתץ אסולין את הערכים המקודשים ביותר של החברה הישראלית, לא באמצעות טיעונים לוגיים ושכליים, אלא בתיאור של מועקה נפשית חריפה, בגוף ראשון, באינטימיות שאינה מאפשרת ניכור. לא מדובר בספר פרוגרמטי ומנומק נגד הגיוס לצבא, כזה הגורר אחריו ויכוח וטיעונים וצדדי-ספק, אלא בסיפור אישי וכאוב של חייל דתי שהמסגרת הצבאית נטלה ממנו את הטעם לחיות. קשה להתווכח עם זה, ועוד יותר קשה - כמעט בלתי אפשרי - להתנגד לזה. אפשר רק להזדהות, אחר כך להפנים, ולבסוף, לעתים באופן לא מודע, גם לרכך את הנוקשות האידיאולוגית.

גיבור הספר אינו לוקה במחלה נפשית, אף שהמוצא האחרון שלו הוא משרדו של הקב"ן. מדובר בבחור ציוני-דתי נורמטיבי, אוהב חיים, בוגר ישיבה תיכונית וסניף בני עקיבא, שאמנם מעיד על עצמו ש"בעצם מעולם לא הייתי חלק מהעיסוק בדבר הזה שנקרא 'צבא' או 'ערכים' או בתהילה המפוקפקת הזאת של 'להגן על המולדת'" (עמ' 18), אך עם זאת מזוהה, במידה זו או אחרת, עם החברה הדתית - ממנה הוא בא ואליה הוא חוזר. וכמו במקרים של 'אחרים' אחרים בציונות הדתית, עיקר הקונפליקט של גיבור "נסיעה" הוא מול החברה, ולא מול אלוהיו. הגיבור אף מצהיר בפירוש ש"רק בצבא מצאתי את אלוהים. דווקא שם, בין כל הלכלוך והצביעות והגועל נפש האנושי שהוא ברא, מצאתי אותו. מצאתי אותו מניח לי יד על הכתף כשהייתי בוכה, או מנגן לי או שר לי שיר ערש כשהנפש שלי הייתה מרוסקת" (עמ' 72). שם, בבית הכנסת, מוצא הגיבור את מפלטו ומתרפק כתינוק על אביו שבשמים. עם החברה הדתית-לאומית זה כבר סיפור אחר.

עיקר הקונפליקט של גיבור "נסיעה" הוא מול החברה, ולא מול אלוהיו (אילוסטרציה. צילום: מעוז ויסטוך)

סימן שאלה

המטען הנוסף הזה הוא ההופך את "נסיעה" מסתם ספר העוסק בחוויות קשות מימי הצבא לספר עם אמירה מסוימת. הוא משמיע את קולם של צעירים שחשים שהם אינם מסוגלים למלא את הייעוד שהחברה הדתית ייעדה להם. אמנם רובם לא מגיעים לקיצוניות המתוארת ב"נסיעה", אך ממש כמו גיבור הספר, גם הם אינם מזדהים עם האתוס הצבאי המרכזי כל-כך בעולמה של הציונות הדתית, גם הם חווים תסכול וייאוש בשירותם, תחושה עזה של ייסורים, מחנק, חוסר התאמה. לעולם לא תראו אותם מספרים סיפורי גבורה בספסל האחורי של בית הכנסת בקבלת שבת, או מרשימים את בנות השבט בסיפורי פשיטות ומעצרים מיהודה ושומרון; לעולם יכמינו את האידיאולוגיה - או למעשה את האנטי-אידיאולוגיה - בתוכם; לעולם יצניעו את המחנק, את חוסר ההזדהות, את חוסר המשמעות האופף את שגרת יומם: לעולם יהסו את קולות המרד הנסתר שבתוכם. זה הקול שבוקע מ"נסיעה".

"נסיעה" איננו ספר המטיף להשתמטות. הוא מציב סימן שאלה חינוכי, חברתי, דתי: מה מקומם של אלו שאינם מצליחים להגשים את הייעוד, שאינם מרגישים שותפים לו? האם החברה הדתית מוכנה לקבל אותם? האם ימצאו בה את מקומם? כל השאלות הללו הופכות את "נסיעה" לספר חשוב - לנוער דתי לפני גיוס, לחיילים דתיים ולהוריהם, ולמחנכים בישיבות ובמכינות קדם-צבאיות. אסור לפספס את האמירה שעולה ממנו, את הראי המנופץ שהוא מציב. חברה דתית שתתעלם מן הקולות הללו - מעבר לכך שהנסיעה לקב"ן עלולה להפוך לנסיעה בשבת - אוטמת את אוזניה לנוכח מצוקה אמיתית, קיימת, ממשית, של בניה שלה.

נסיעה, מאת יאיר אסולין, הוצאת חרגול ועם עובד, 102 עמ'