מסתבר שכאב בטן היא לא נחלתם של מבקרים בלבד. איך אני יודע? כי גם אני חטפתי אחד כזה מקריאת ביקורתו של נתנאל לייפר על הדיסק החדש "עם הארץ" של בוצר.
לטורו של נתנאל לייפר: אליעזר בוצר - עם הארץ
לא באמת כאב בטן, יותר נכון - אכזבה. אכזבה כללית על ה"מבקרים" למיניהם שיכולים במילותיהם למנוע מהרבה אנשים - הרבה טוב.
שיהיה ברור, אני בעד ביקורת באופן כללי. הביקורת הינה כלי לגיטימי מעצם העובדה שמדובר ב'טעמו' האישי והסובייקטיבי של הכותב - בדיוק כמו ביקורת על שפע מוצרי הגסטרונומיה - אלא שביקורת רצינית אמורה להיות מבוססת על נתונים ועובדות מוצקות מעבר לתחושות והרגשות.
יש סכנה בסיפורי רקע. הם יכולים להסיט את היכולת למפגש ישיר ונטול ציפיות עם היצירה ולקבע דעה קדומה שפוגעת ביכולת ההקשבה. ככל הנראה סיפור הרקע, שכלל מפגש עם משפחת שער והקלטות במשך שבועיים וחצי, יצר אצל המבקר את הרושם המוטעה שמדובר במשהוא שהוא "על הדרך", לא מלוטש ו"חצי אפוי" [כדברי הביקורת]. אבל המציאות לא נשפטת ע"פ סיפורי הרקע, מעניינים ככל שיהיו, אלא ע"פ התוצר המוגמר, והתוצר במקרה הזה הוא בהחלט well done.
כחבר המלווה את בוצר עוד בשלבים הראשונים של יצירתו, זכיתי להיות שותף - זעיר אמנם - גם ליצירתו הנוכחית. זכיתי לשמוע גרסאות שונות של השירים שנבחרו לאלבום, כסקיצות שונות וניסיונות למצוא את ה'תדר הנכון' של כל שיר. העבודה חסרת הפשרות עם אלכס הולינס - מוסיקאי בחסד - שהושקעה בבחירת השירים והגשתם הנכונה, ההתלבטויות שהייתי שותף אליהן בכמה שירים, היו לי לשיעור מאלף לצורת עבודה מקצועית ומדוייקת בהתייחסות לכל מילה וצליל בשיר. בנוסף, ביליתי כמה שעות טובות באולפני הברדו - מהשורה הראשונה בארץ - ופגשתי את המקצוענים האמיתיים [וד"ל] של התעשייה, שעבדו סביב השעון כדי לתת חיים למוסיקה שדורשת נקיות וכנות.
ברור לי שהמוסיקה של בוצר "קשה לעיכול" [כדברי אביתר בנאי] בחשיפותיה הראשוניות, ובשל כך גם תגרור ביקורות רבות - לגיטימי. אך ביקורת היוצרת תדמית שוא אצל הקורא, כגון ניסיון התיוג של דיסק זה עם ז'אנר ההקלטות הביתיות המתפשרות על מקצועיות היא פתאטית וחוטאת לאמת. [ותעיד על כך בחירת המבקר להנגיש לקורא את השיר היחיד בדיסק המושר כאקפלה [נטול כלים] - "יליד של החורבן"]
שיר הנושא מאלבומו החדש של בוצר: עם הארץ
[embed]http://upload-community.kipa.co.il/magazine/824201452788.mp3[/embed]
אך עיקר תמיהתי היא - כיצד מביקורת על רמת הליטוש ניתן להגיע למסקנה שדיסק זה "אינו אמור להישאר לאורך זמן וש"אמור להתפייד בתוך פרק זמן קצר"? האם הגימור המקצועי הוא האינדיקטור לאורך חיי היצירה?
לדעתי - ולדעת רבים אחרים שהיטו אוזן - בוצר בדיסק 'עם הארץ' נותן למציאות ולנו פס קול מוסיקלי לניצנים הראשוניים של שינוי ה'אטמוספירה' שהחלו להופיע עם חטיפת הנערים הי"ד, ל'משהוא' הזה שהתגלה לכולנו בחודשיים האחרונים, רק שאין ביכולתנו להגדירו במילים. אך את ההנחה הזאת אשאיר למאזין לשפוט.
לי אין שום ספק. דיסק זה הוא 'קפיצת מדרגה' בתהליך ההתפתחות המוסיקלית של בוצר.
ולסיום, אתן לכם טיפ. אם אתם רוצים להתחבר למוסיקה המתחדשת של בוצר - עשו כל פעם 'ריסטרט' למה ששמעתם ממנו עד עכשיו.
האזנה נעימה.