מפלגת רק-לא-יונית-לוי
מה הבעיה בערוץ 14? שהם מטומטמים. בלי צחוק. הרי הרעיון של ערוץ שמביא את קולו של הימין אל מולות קולות השמאל המובהקים שנשמעים בערוצים האחרים הוא רעיון טוב ונצרך (ואני לא מוכנה לשמוע שוב את "לערוץ 12 יש עמית סגל", כי גם אתם לא מאמינים לעצמכם). הבעיה העיקרית היא שהם מגוחכים. הם לא מביאים את קולו השפוי של הימין, הם מביאים את קולו של הלא-שמאל. כמו מפלגת רק לא-ביבי, הם הקימו להם מפלגת רק-לא-יונית-לוי, והתוצאה בהתאם.
אל מול הדיווחים על הרעב בעזה ששטפו את ערוצי החדשות בשבוע האחרון - חלק גדול מהם התבררו כפייק ניוז ותמונות שנערכו ב-AI - ערוץ 14 יכול היה להיות הקול השפוי מהצד השני. זה שיסביר כי אמנם ככל הנראה יש רעב בעזה, אך לא ישראל היא האשמה בכך. ערוץ 14 יכול היה להביא נתונים על כמויות המזון שנכנסות לעזה ולהציג עדויות על האופן שבו חמאס משתלט על האוכל ומתעלל באזרחים בעצמו. הוא יכול היה גם להציג ממצאים שחושפים את הפייק. במקום זה, כמו תמיד, הם נגררו לדיון רדוד ומגוחך בלי שום טענה אחת מעניינת.
הדיון התנהל בתכנית "ריקלין ושות'". "בתמונות רואים ילדים רזים, וההורים שלהם מאוד שמנים - אולי בהשמנת יתר", טען הפרשן המדיני תמיר מורג. ריקלין הציג תמונה של אישה מלאה ומאחוריה ילדה בת ארבע, לכאורה מתה. "זו לא אישה מורעבת", טען, ומורג התבדח: "לא, זה אישה שאולי אכלה את כל האוכל של הילדה שלה". דווקא פרופסור משה כהן אליה ניסה להשמיע עמדה שפויה והזכיר שמדובר בילדה בת 4 שמתה מרעב (בגללנו או לא, סביר להניח שאמא שלה לא אכלה אותה), אך נקטע על ידי המגיש עם עוד טענה חכמולוגית: "אתה לא יודע אם היא מתה".
במקום להתייחס ברצינות לתמונות האלו, שמתנוססות על הניו-יורק טיימס ומוציאות לנו שם רע בעולם ואפילו בישראל, בערוץ 14 בחרו לעשות צחוק מהמצב. במקום לברר ולהוכיח שהילדה אכן לא מתה, או שישראל דווקא שלחה אוכל לילדה הזאת וחמאס הוא שמנע מהמזון להגיע אליה, הם שוב בחרו בגישת "לא אכפת לנו שימותו כולם". וזאת הסיבה שערוץ 14 לא מצליח לפרוץ את גבולות הקהילה הקטנה שבנה לעצמו - לא כי הוא ימני, רק כי הוא מטומטם.
יש מספיק מזה
אם בשבוע שעבר עוד התנהל בערוץ 12 דיון סוער על שאלת סיקור הרעב בעזה, הרי שהשבוע הדיון הוכרע בצורה חד משמעית. אייטמים עם תמונות של ילדים גוועים ברעב, תיעודים של תושבים מתוך הרצועה וכותרות מפוצצות על מציאות קשה מילאו את רצועות החדשות. זאת בחירה. גם אם איני מסכימה איתה בכלל, וגם אם היא מכעיסה אותי עד כדי פיצוץ ורידים, זאת בחירה לגיטימית של עורכי החדשות להציג זווית מסוימת על המצב. מה לא לגיטימי? הדרך שבה יונית לוי בחרה לסיים את הדיווח.
"אולי הגיע הזמן להבין שזה לא כישלון הסברתי, אלא כישלון מוסרי, ולהתחיל משם", טענה המגישה. וואלה, יונית? הגיע הזמן? ובכן, מי שאל אותך? זאת אולי נשמעת טענה ילדותית, "סתמי את הפה אף אחד לא רוצה לשמוע אותך", אבל היא הרבה יותר מזה. מקומה של מגישת המהדורה הוא לדווח על החדשות למאות אלפי הישראלים שהתיישבו מול המסך בשעה שמונה בערב וביקשו לשמוע מה המתרחש. הם לא מעוניינים בדעה, לא בעצה, בטח לא בהטפת מוסר.
יש מספיק מקום להביע דעות בערוץ 12. הו-הו, יש יותר מדי. מהרגע שמדליקים את הטלוויזיה בבוקר ועד שאברי ושרקי נפרדים מהצופים - למעט הבלחה קטנה לטובת ריאליטי - אנחנו עדים לפאנלים חדשותיים העוסקים בביטחון, בפוליטיקה, בסוגיית החטופים וגם ברעב בעזה. דיווח חדשותי הוא פשוט לא המקום לכך. יונית לוי מוזמנת להביע את דעתה בחמש עם רפי רשף, ברשתות החברתיות, ואפילו בפאנל שיתנהל במהדורה אחר כך. אבל להשחיל דעה שנויה במחלוקת במסווה של הערת שוליים לא מזיקה, זאת כבר חריגה גסה מגבולות המגישה.
שאלת השאלות
איך שהוא, דווקא המגיש הכי פחות אינטלגינט בערוץ הכי פחות ימני הצליח לשאול את השאלה המתבקשת של השבוע. "למה אתם מראים לי את הרעב בעזה?" תהה אייל ברקוביץ' בתכניתו בערוץ 13, "למה אתם מראים לי את זה בטלוויזיה הישראלית?". הכתבת המדינית מוריה אסרף ענתה: "אין לי תשובה", והותקפה על תגובתה ברשתות החברתיות. מהמשך הנאום של ברקוביץ', על כך שבשבעה באוקטובר העזתים צהלו מהטבח ועל כן מגיע להם לרעוב, התרשמתי פחות. כולנו יודעים שילד בן ארבע לא צהל, ובטח לא תינוק שנולד בשנה האחרונה.
אך אפשר בהחלט להתעכב על השאלה הזאת. מדוע הפך הרעב בעזה לאחד הנושאים המובילים על סדר היום בטלוויזיה בישראל? כיצד הצליח לדחוק הצידה נושאים אחרים, כמו - סתם זורקת - הרעב של החטופים במנהרות? כיצד לקחנו על עצמנו את האחריות והאשמה על מותם (לכאורה) של ילדים עזתים חפים מפשע (לכאורה) והחלטנו להלקות את הציבור הישראלי על כך? גם אם יש רעב, וגם אם למדינת ישראל יש יכולת למנוע אותו בשיטת החלוקה של המזון (שאנחנו! מעבירים! לאויב! בזמן! מלחמה!) - האם זה באמת הנושא הכי חשוב והכי דחוף כרגע? אשאיר לכם לענות על זה לבד.
אייל ברקוביץ', צילום: Flash90,Flash90