זה הכל בשבילכם
השבוע ערוץ 14 הכריז על תכנית הבידור הראשונה שלו, "קול עמדינה", שסגרה עשר תכניות והספיקה להפוך "לאחת התוכניות הנצפות והאהובות ביום שישי בצהריים" - כך לדבריהם. מאחר וחשוב לי לעשות עבודה יסודית ומעמיקה, פיניתי שעה (במקור התכנית שעה וחצי, אבל צפיתי על 1.5, בכל זאת יש לי חיים) והתיישבתי לצפות בתכנית שמבטיחה לעשות כבוד למוזיקה הישראלית מכל הז'אנרים.
ובכן. מי שיצר את התכנית הזאת מעולם לא התכוון שאשב ואצפה בה. כלומר, הוא בטח לא תכנן שמישהו יקדיש זמן כדי לצפות בה אלא יתן לה להתנגן ברקע הבישולים והניקיונות ביום שישי, אבל הוא גם לא תכנן שאני אהיה זאת שאצפה בה. התכנית הזאת, שמשודרת בערוץ שמפמפם לנו מבוקר עד ערב על קצב הגדילה המהיר שלו, לא מיועדת אליי. ערוץ 14 מבין היטב שקהל היעד שמעוניין להאזין ליניב בן משיח ולשמוע את אליהו יוסיאן מספר על הילדות באיראן הוא מצומצם וספציפי, וכל מה שהוא עושה כרגע זה לשמר אותו.
בשלב הזה, קהל היעד של ערוץ 14 ברור. שלא תתבלבלו: לא מדובר פה בחלוקה של שמאל וימין. מדובר בקהל ימני-מסורתי-מזרחי-פריפריאלי. כל עוד אתם לא משתייכים לקטגוריות האלה - לפחות שלוש מהם - סביר להניח שלא תמצאו את עצמכם שם. ולא רק בתכנית החדשה עם אלעד עמדי. גם ב"פתחי את שי", וגם בתכנית הבית "הפטריוטים". זה יתבטא בפסקול שלא תכירו, בבדיחות שלא יצחיקו אתכם, באורחים שלא יעניינו אתכם. ערוץ 14 מכוון את עצמו לקהל מסוים - שמת עליו, מעריץ אותו ומוכן למחוא לו כפיים באולפן - וכל השאר פשוט לא מעניינים אותו. שילגלגו, שיתקפו בטוויטר, לו זה לא משנה.
בהחלטה הזאת - הלגיטימית, אגב, מאחר ומדובר בערוץ מסחרי - ערוץ 14 סותר את עצמו. מצד אחד מדבר על עלייה בנתוני הרייטינג ומזימה להפוך לערוץ הנצפה במדינה, ומצד שני נצמד לקו מסוים ולא מוכן לסטות ממנו. הוא מבטיח "להשמיע קול של ציבור שעד כה לא נשמע" ואכן מבצע את זה. זה חשוב, זה משמעותי, אבל כעת על הערוץ לקחת בחשבון שאותו הציבור הוא גם היחיד שימשיך לצפות בו.
קול עמדינה, ערוץ 14 צילום: רני בן טוב
הרבה ציפייה, מעט צופים
לפעמים אפשר לתת למספרים לדבר בעד עצמם. אלו הנתונים שהשיגה המהדורה המרכזית של ערוץ i24NEWS בימים מוצ"ש עד רביעי בשבוע האחרון, לפי הסדר: 1.3%, 1%, 0.9%, 0.8%, 1.4%. אם מתרגמים את האחוזים למספרי צופים מגיעים ל20-30 אלף צופים. והנתונים בפריים טיים נמוכים הרבה יותר. לשם השוואה - בכאן 11 (המהדורה החלשה ביותר) עומדים בדרך כלל על כ-100 אלף צופים, וערוץ 14 (המהדורה הצעירה ביותר, ותק של 4 שנים) עומד על כ-200 אלף צופים מדי ערב.
אף אחד לא ציפה שערוץ שנחת בישראל משום מקום, ועדיין לא זמין לצפייה בכל הפלטפורמות (אלא רק ב-75%), יצליח לכבוש את הצופים תוך רגע. אך שנה מהשקת הערוץ ביוני 2025 ולא ממש ברור לאן הם צועדים. עם צוות עיתונאים מוכרים (מהערוצים האחרים) ומיתוג של לא-נוטים-לשום-צד, עדיין לא ברור איזו זכות קיום יש לערוץ הזה. הוא שוחה בעניינים, מסקר את כל האירועים החשובים, אבל לא מביא שום דבר שאין בערוצים האחרים. כדי לגרום מהצופים להיפרד מיונית לוי בשעה שמונה בערב צריך לפחות הבטחה ענקית כמו "להשמיע קול שלא נשמע" (ע. 14). ואם אין גם את זה, האם הכסף של פטריק דרהי הוא סיבה מספיק טובה להחזיק גוף תקשורת שאף אחד לא ממש מעוניין בו?
ערוץ i24news צילום: יחצ
אז הכה הברק
את תחילת ההתרסקות של ערוץ 13 אפשר לתלות בנקודות רבות. אפשר יהיה לומר שהכל התחיל עם עזיבתה של אילה חסון בתחילת 2023 ואיתה הדממת הקול הימני בערוץ. אחרים יטענו שעזיבתם של מנכ"לים בזה אחר זה היא שפירקה את חברת החדשות. יהיה גם מי שבקלות (אך לא בטיפשות) יאשים את המלחמה. אם תשאלו אותי, הכל התחיל הרבה קודם - עם החלטה אחת שרק חמש שנים מאוחר יותר מתברר עד כמה הייתה היא טעות.
מדובר בפיטורין של ברק רביד, עיתונאי ששימש כפרשן המדיני של הערוץ במשך שלוש שנים, אחרי שצבר ותק בגלי צה"ל ובעיתון "הארץ". בשנת 2020 פוטר רביד במסגרת קיצוצים בחברה (אחרי טלי מורנו ועקיבא נוביק). הפיטורים אז עוררו סערה לא קטנה, אך מימדי "האסון" נחשפים רק כעת - חמש שנים מאוחר יותר: שלוש שנים אחרי שפוטר זינק רביד אל רשת הטלוויזיה האמריקנית CNN, והשבוע הנמסיס הותיק של 13 - ערוץ 12 - מינה אותו לשליחם בארצות הברית. בזמן שבערוץ 13 נפרדים מעיתונאים ותיקים, מקצועיים ובעיקר מאוד מקושרים, המתחרים שלהם יודעים ללהק אותם בטיימינג הנכון ולתפקיד המתאים. וזה, רבותיי, כל הסיפור.
ברד רביד, צילום: CC BY-SA 2.0, Heinrich-Böll-Stiftung from Berlin, Deutschland