שום דבר לא היה מפתיע בפרק הבכורה של "רוקדים עם כוכבים" ששודר אתמול (א') בקשת 12. כלומר, אף אחד לא התחייב להפתיע אותי, ובכל זאת - הכל התנהל בדיוק כצפוי. שי אביבי לא רקד טוב (אבל איזה מתוק הוא), עומר נודלמן כן רקדה טוב (ואיזה יפה היא), רוני דלומי הייתה מעולה ואיריס קול הייתה גרועה לחלוטין. אנה ולאה הגזימו במחמאות, דוד דביר הגזים בביקורות, אלי בכה. עולם כמנהגו נוהג.
הנה עוד משהו שלא היה מפתיע בפרק הבכורה: שחר טבוך. מי שצפה בקליפים שלו או אפילו בסרטוני הטיקטוק שהוא מפרסם יכול היה לצפות שהזמר הצעיר והנמרץ ידע להזיז את הגוף, ואף אחד לא באמת נדהם כשקטף את המקום הראשון בטבלה בסיום הערב (אולי למעט לוטם, הרקדן שצוות לרוני דלומי והיה בטוח שהקלף המנצח יקפיץ אותו לפסגה באופן מידי).
לא פספס אף סממן: שחר טבוך בקרקס שכולו דת ופייטים
גם ההתייחסות הבלתי פוסקת של טבוך לדת, לאלוהים ולציציות שלו לא הייתה מפתיעה. בשנים האחרונות כל ריאיון של טבוך מלווה בשאלות על החזרה בתשובה שלו, על החיים כהומו דתי, על ההחלטה לשמור שבת וגם על סגנון הלבוש שאימץ לעצמו. אך הפעם טבוך החליט לקחת את כל זה צעד אחד קדימה ולהפוך את השתתפותו בתכנית לקרקס שכולו דת ופייטים. הוא לא פסח על אף סממן: סגנון הריקוד - צ'ה צ'ה חסידית (המצאה שלו, כמובן). השיר - "תמיד אוהב אותי" של אלייצור (באמת לא שמענו אותו כבר עשר דקות). הלבוש - חולצת פייטים וציציות מתנפנפות שאי אפשר לפספס.
תראו, הדת אינה שייכת לאף אחד. כל אזכור שלה, כל ניסיון לקרב לבבות ולהכניס את הקב"ה לפריים טיים, לרוב נוגע לליבי. גם שחר טבוך הומו-שומר-נגיעה-מגברים-לובש-ציציות-רוקד-נאדי-באדי לרוב עובר לי בגרון, גם אם להרבה אחרים ממש לא. אינני מעוניינת לפסוק שמדובר בגימיק זול או בשימוש ציני של הדת - שהפכה לפופולרית במיוחד בשנים האחרונות, בעיקר בעולם המוזיקה - למטרות פרסום. כשטבוך מדבר על אלוהים בעיניים נוצצות אני מאמינה לו.
לא היה שם קידוש השם, וגם לא קירוב לבבות
ובכל זאת, היה לי קשה לצפות בריקוד שלו. היה לי קשה להתחבר לאמירות גדולות כמו "קידוש השם" ואז לראות ציציות - פריט לבוש שבעיניי הוא קדוש - מתנועעות בסגנון צ'ה צ'ה. חסידית ככל שתהיה. אין פה קידוש השם וגם לא אקט דתי מרגש במיוחד, ולא ברור איך באמצעות הריקוד הזה מתיימר טבוך לקרב לבבות או מה שלא הבטיח שם בטסטות. זה חמוד, זה מיוחד מאוד, זה נוטף כישרון, אבל מקרב זה לא. יותר מוזיל, מביך ואפילו קצת מבזה.
כואב לי לכתוב את הדברים האלה, כי אני מאמינה לרקדן הצעיר במאה אחוז כשהוא אומר שחשוב לו לכבד את הדת. אני מאמינה לו כשהוא מספר שהוא ביקש אישור מרב כדי לעלות על הבמה עם הציציות. אני מאמינה לו שאין לו כוונה לבזות, אלא בדיוק להפך. אבל התוצאה הסופית צורמת. שוב תחושה שמישהו (במקרה הזה טבוך, במקרים אחרים זמרים, שחקנים ופוליטיקאים רבים כל כך) הרשה לעצמו לקחת דבר קדוש כמו הדת ולשחק איתו בפריים טיים. אלוהים נמצא בכל מקום, גם ברחבת הריקודים. אבל זה לא אומר שמתחשק לו להיות מוקף בנצנצים.