מעולם לא אהבתי סרטי המשך. עוד מילדותי אני זוכר את הניסיון של אולפני וולט דיסני לשחזר את ההצלחה של הסרטים בעזרת הדמויות המצליחות, אך על בסיס עלילה מנותקת מזו שהייתה בסרט הראשון שאין בו הרבה יותר מניסיון לרכב על ההצלחה. יחד עם הלחץ להוציא סרט המשך לפני שהדמויות יישכחו שנושף בעורפם, התוצאה יוצאת בינונית להחריד.
זו הסיבה שניגשתי לצפות בסדרת ההמשך של "שטיסל" - "קוגל" עם ציפיות נמוכות מאוד. הסדרה החדשה מבית yes מתנהלת בפרק הזמן שקדם לסדרת האם, מה שמאפשר לצפות בה גם אם לא צפיתם עדיין בסדרה המקורית (רוצו). כעת אנו מלווים את ליבי (הדס ירון), בת דודתו של קיווע שטיסל (מיכאל אלוני) ומי שהייתה בחירת ליבו בעונה השנייה של הסדרה ואל פטירתה התוודענו בפתאומיות בתחילת העונה השלישית. אבל בניגוד לציפיות, הסדרה מתכתבת יפה מאוד עם סדרת העבר, עם הצלחה שעומדת גם בזכות עצמה.
מכילה גם רגעים קומיים חביבים | קוגל צילום: צילום מסך מתוך הסדרה
הסדרה הזו הייתה עשויה לעורר לא מעט אנטיגוניזם
בדומה לסדרת המקור, "קוגל" מביאה לצופה רגעים רגילים-לכאורה מהשטעטל החרדי, שמצטיירים ברגישות ובאינטימיות מיוחדת במינה. לצד קטעים קומיים קטנים וכשברקע פס-קול מדהים שגורם לצופה תחושה שהוא מתהלך בתוך ניגון חסידי, "קוגל" פשוט מנחמת ומרגיעה.
בימים טעונים כל-כך כשהחברה החרדית במוקד השיח ולא בנסיבות משמחות, הסדרה הזו הייתה עשויה לעורר לא מעט אנטיגוניזם. עם חוש נבואי משהו שקיבלו היוצרים המוכשרים אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, הם הכתיבו לעצמם כרטיס יציאה מכל הסוגיה: הסדרה לא מתקיימת בארץ. אי שם באנטוורפן שבבלגיה, המיקום הגאוגרפי של העלילה שבו גם התקיימו הצילומים, הם הצליחו ליצור לנו סדרה שמרגיש כאילו היא עוסקת בחברה שנמצאת ממש כאן לידינו, אך מבלי להתמודד עם השאלות הטעונות מידי. זה מעולה, כי זה לגמרי עוד לא הזמן.
יצר הרע ואינטימיות עדינה | יויליש מלטף את שמה של ליבי צילום: צילום מסך מתוך הסדרה
סדרה שמספקת הצצה פנימית אל תוך העולם המרתק והמעניין שחי על המתח
היצר הרע של גיבור הסדרה, נוחעם שטיסל (ששון גבאי), נחשף במלוא הדרו כבר בפרק הראשון. קשה לשכוח שכך נראות גם רובן של הדמויות הגבריות בשטעטל החרדי, או לפחות אלה שמגיעות אלינו למסך. גם שוּלֶם שטיסל (דבל'ה גליקמן) היה מונע הרבה פעמים מהתאוות הפרטיות שלו, וכך גם ליפא וייס (זהר שטראוס) שכבר בתחילת העונה הראשונה הפתיע את הצופים עם בריחה דרמטית מהבית ונסיעה לפרוק עול בחו"ל. מערכת היחסים הזו, הלא מאוד מדוברת, נוכחת כל הזמן באוויר ומביאה איתה לא מעט תהיות על החברה החרדית. אלה הן אמנם תהיות שמגיעות מבפנים, אך הן שופכות אור על השאלה הגדולה מכולן בקרב חובשי הכיפות השחורות: מה יותר חשוב, השם שלנו בחברה ומה יגידו עלינו בקהילה, או מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה ועם היצר הרע.
עד שתתקבל התשובה מה יותר חשוב עבור החרדי הממוצע, העמידה מול היצר הרע - או שלא ידעו על הנפילה שלו מולו, אנחנו נמשיך ליהנות מהצצה פנימית אל תוך העולם המרתק והמעניין שנמצא במרחק נגיעה מאיתנו וחי על המתח בין שני הקטבים הללו. הפער הזה לפעמים מביא אותו למקומות הזויים ולא מאוד נעימים, הכל כדי ליהנות גם מזה ובתנאי שגם מזה שלא תנח ידו. הקוטביות הזו מתנהלת בזמן שהמעטפת של הסדרה היא רכה וענוגה, עם שתיקות ארוכות וכמעט ללא מגע בין איש לאשתו ובין אב לבתו או לבנו, והוא סוד הקסם של "קוגל" כמו גם של אחותה הגדולה. בתוך כל המתח ומבין ידיהם של יוצרי קולנוע מוכשרים ששילבו ידיים עם מוזיקאים מחוננים וצלם מהשורה הראשונה, התחושה שעולה היא שיש לנו תוכנית עבור החורף המתקרב: להכין לעצמנו איזה סיר של קוגל טוב, ולהתמוגג מול סדרה טובה.