ציות לפקודות הצבא

שלום וברכה

ראשית, שיהא שירותכם בצבא מכוון למטרה החשובה של קיומו, ותשמרו על שלום עם ישראל ושלומכם.

הגדרה יסודית של צבא היא מערכת היררכית, שחובה לציית לפקודותיה. אין מושג כזה ״צבא״ שבו נקודת המוצא היא שפקודה אינה מחייבת לציית לה. זה לא שייך ל״דינא דמלכותא״ֿ, הנוגע ליחס שבין שלטון ובין אזרחים, אלא למשהו שהוא יותר מהותי מכך, והוא העובדה שמשעה שלא מצייתים לפקודות - אין צבא. אין מרידה במלכות יותר משמעותית מזו.

כמובן, שגם לחובת הציות יש גבול. בצבא שאותו ראה הרמב״ם מול העיניים מופיעות הלכות ציות לפקודה, והלכות איסור ציות לפקודה, האחת אחרי השניה:

״כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו. אפלו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חיב מיתה. ואם רצה להרגו יהרג. שנאמר (יהושע א יח) "כל איש אשר ימרה את פיך". וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו. כשמעי בן גרא. ואין למלך רשות להרג אלא בסיף בלבד. ויש לו לאסר ולהכות בשוטין לכבודו. אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל:

טהמבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות. אפלו במצוה קלה הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו״.

דברי הרמב״ם מהווים מצפן הן לחובת הציות, והן לגבולות.

כל זה כאשר אנו עוסקים בדיונים הגדולים של גבולות חובת הציות, או מה שמכונה כיום ״פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן״. אני מקווה שאין חייל אחד בצבא שאין לו גבולות ציות, אולם הגבולות האלה נמצאים רק במצבים המאוד מאוד קיצוניים.

ברם, כאשר מדובר בפקודות קבע של צורת שמירה וכדו׳ - בחן בעצמך איזה פקודות אתה היית נותן. למשל, האם היית כותב פקודה מורכבת ומסובכת לגבי הוראות האכילה בשמירה: במבה - כן, נטילת ידיים - לא, חטיף מרשרש - לא, חטיף העטוף בנייר - כן וכדו׳, או שאתה עצמך היית מבין שאי אפשר לנהל כך צבא, ולצורך קיומה של שמירה כראוי אין דרך אחרת מאשר לשים קו חד מאוד. אנו מוצאים תופעות דומות מאוד, להבדיל הבדלות גדולות, גם בגזירות חז״ל, שהם נאמר אין ספור פעמים ״לא פלוג״, כדי לקיים את הגזירה, ולא לתת את דברינו לשיעורים. חז״ל מלמדים אותנו בדרך זו שאי אפשר לקיים מערכת שלמה ומסודרת בדרך שאתה מציע.

אשמח אם תקרא את: https://shabaton1.co.il/?p=17754

כל טוב ויישר כוח