שאלות באמונה ועל הרע בעולם

תשובה:

שלום לך,

לפני הכל רציתי להביע את הערכתי על כך שאת עוסקת בהפצת ערכי התורה, האמונה והאמת (בעצם אלו שלוש מילים נרדפות...), ורבים מגדולי ישראל דיברו על העניין הזה גדולות ונצורות.

עוד צריך לציין ששאלות באמונה הן דבר חשוב ביותר. אם לא נשאל, לא נתקדם. זה ברור. אך צריך לדעת יחד עם זאת, שלא הכל אנחנו מבינים. אי הבנה לא אמורה להפחיד אותנו כלל ועיקר, תראי לי מדען אחד שיטען שכל המדע שקר בגלל שהם לא מבינים כמעט שום דבר בחקר המוח. אין כזה דבר. כשאנו מאמינים בדבר, כשאנו רואים אותו מול העיניים, אין סיבה שבגלל שאלות כלשהן נחזור בנו מאמונתנו. אדרבה, שמעתי פעם מפי הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) שליט"א, שככל שאנו מתקרבים לה' כך השאלות מתעצמות ומגיעות לרובד עמוק יותר. אנחנו בני אדם, ואנחנו גם לא אמורים להבין הכל (ועל כך יפורט, אי"ה, בהמשך).

אפשר להקדים ולומר שעל רוב השאלות שהוא שאל ניתן היה (ומן הסתם זה כבר קרה) לכתוב סדרה של שבעה ספרים לכל הפחות... אלו שאלות שעומדות בבסיס אמונת האיש הישראלי.

אם נעשה קצת סדר בדברים, אפשר לומר שבעצם יש לנו שתי שאלות. האחת, המורכבת מרוב השאלות, נוגעת בעניין הטוב-הרע ותיקון העולם. והשנייה נוגעת בשאלת האמונות בעולם, או בעצם, "מי אמר שאני צודק?". עקב כך, אשתדל, בע"ה, לחלק את התשובה לשני חלקים, בהתאם לשאלות.

עוד הערה קטנה לפני שנתעסק בגוף הדברים, בע"ה. לא מעט מהדברים והרעיונות שאכתוב, בע"ה, לקוחים מתוך ספר שיצא לא מזמן. הספר נקרא "גפילטע בקצה המזלג"- שיחות על יהדות. כתב אותו יוסף רזניק (שאף הוא משיב באתר). הספר מומלץ בחום רב מאוד. הכתובת להשגת הספר: yosefrez@gmail.com.

ועכשיו לענייננו.
אני חושב שהסעיף השורשי ביותר של השאלה הראשונה הוא השאלה: "מניין שהוא טוב, כשהסתכלות בריאה מסביבנו מעלה את המסקנה ההפוכה?" וכן: "זו סתירה זועקת, לומר שאנחנו לא תופסים את הקב"ה, ומאידך גיסא לדעת בוודאות שהוא טוב. אם אנחנו לא מבינים, אז איך אנחנו מבינים שהוא טוב וישר?".

בהנחה שהבחור מאמין באמיתותה של התורה, הרי שהתשובה בידינו. כשהקב"ה ברא את העולם, הוא הסתכל על כל דבר ובחן אותו. "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב" אז אפשר להמשיך הלאה. כלומר, ה' בחן כל דבר, הוא טוב? כן. יופי, גם הוא יצטרף לבריאה. וכן בהמשך: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", גם מכאן אנו רואים כי העומד בראש החשבונות של ה' הוא טובת הבריאה. וכן לכל אורך התורה אנו רואים שגם קיום המצוות הוא "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים, ה', ט"ז). וכן: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמ"ב, ט').
רצון עז זה להיטיב בא מתוך אהבתו של ה' לברואיו, כמו שנאמר: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי, א', ב').
הסבר נוסף למקור לרצונו של ה' להיטיב, מופיע בספר דרך ה' לרמח"ל (חלק א', פרק ב'), שם הוא כותב את ההסבר הידוע, שחלק משלמות הטוב הוא להיטיב. ומכיוון שה' הוא טוב ("כי טוב ה' כי לעולם חסדו". ירמיה ל"ג, י"א) הוא גם רוצה להיטיב.
ובכן, מהתורה אנחנו יודעים שה' רוצה להיטיב. ומכך גם באה התשובה כיצד אנחנו יכולים לדעת בוודאות שהוא טוב, שהרי אנו מאמינים במה שהוא אמר לנו (התורה), והוא אמר לנו שהוא טוב.
ובכן, את ה"סתירה" יישבנו. איך אנחנו יודעים? הוא אמר לנו. פשוט מאוד.

הבחור נגע בנקודה נוספת- "מניין שהוא טוב, כשהסתכלות בריאה מסביבנו מעלה את המסקנה ההפוכה?". מניין שהוא טוב אנחנו, ב"ה, יודעים. אך לגבי הנקודה השנייה, בדבר ה"הסתכלות בריאה מסביבנו", יש עוד הרבה מה להרחיב.
שיסלח לי הבחור, אבל ההתסכלות הזו שהוא נוקט בה, ועוד קורה לה "בריאה", היא אינה אלא חולנית ומתמיהה. ליתר דיוק הייתי אומר- ילדותית. מדוע דווקא "ילדותית"? פשוט מאוד, ילד קטן חי בעולם אחר. המציאות אצלו נראית אחרת לגמרי. לא בגלל שהוא חי במקום אחר, אלא בגלל שיש לו הבנה אחרת. הבנה נמוכה יותר. מוגבלת. הוא לא מצליח לתפוס מורכבויות שבעינינו הן פשוטות. הוא לא מצליח לתפוס את הנסתר שבמציאות והסיבות שמאחורי הדברים, כשאצלנו הם כבר נגלה ומובן מאליו. וכל זה נגרם עקב כך שהוא לא מספיק מפותח.
אותו הדבר בדיוק ניתן לומר על ההבנה שלנו לעומת ה'. בדיוק אמרתי? טעיתי. פי כמה וכמה, פי אין סוף.
עכשיו מובן למה זוהי הסתכלות ילדותית?

יש קטע יפה שפעם קראתי, שממש ממחיש את ההסתכלות הילדותית, שגם אני נתפסתי אליה בעבר ועדיין קשה לי להנתק ממנה לגמרי. הקטע הינו חלק מסיפור על ילד שגדל בבית דתי, ועזב את ביתו לאחר שחלה הדרדרות במצבו הדתי שהובילה לחיכוך עם ההורים, עד שהוא ברח מהבית. את הסיפור כתב אדם דתי:

" קר לי.
אוף, איזה ספסל מעצבן, למה העירייה לא ריפדה אותו? כשאני אהיה ראש עיר, אורה לאנשי העירייה לרפד את כל הספסלים, ולהתקין כריות בהם.
אני רעב.
מה זה?
אה חתולה. חמודה.
בואי, פיציפיציפיצי...
איזו מתוקה. חח, מפחדת ממני.
מה אני כבר יכול לעשות לך?
אוכל? לא, אין לי.
שנינו באותה סירה, אה. כן, אבל לך חם. אלוקים ברא לך פרווה. לי לא. כנראה שהוא בנה על זה שיהיה לי בית חם, הוא חשב שלא אצטרך פרווה לחימום. חשב וטעה. מותר לו לא? סוף סוף, הרי גם הוא בן אדם."

אנחנו מסתכלים עליו בעיניים שלנו. וזה מצחיק. אותו לפחות זה עלול להצחיק, לגבינו זה עצוב כי אנחנו פשוט דופקים את עצמנו. אנחנו חושבים את עצמנו למבינים גדולים. אנחנו כ"כ מבינים עד שהיום תמצאי מומחה עולמי ל"חלק העליון של הכליה השמאלית של האדם". היש אדם אחד שיכול להבין את כל הבריאה המופלאה הזו? שלא לדבר על הנהגת העולם המורכבת לאין שיעור... אנחנו מוגבלים. נקודה.
עלינו להכיר את מקומנו ולדעת שלא הכל אנחנו מבינים.

מתוך הנקודה הזו אנחנו מגיעים לחלק נוסף של השאלה שלו: "מה ההגיון בזה שיש רע? שיש ילדים שנולדים נכים או חולים או לתוך מציאות של אלימות ורעב?".
אז לפני שננסה לתת את תרוצינו המוגבלים והמצחיקים (מן הסתם גם אנחנו נגחך על עצמנו בגלל ההשערות שלנו ביום שעתיד לבוא), נזכור שוב שלא הכל אנחנו מבינים, ומתוך המקום הנכון והאמיתי הזה נבוא לנסות לשׁער קצת כפי מוחנו החומרי.

ישנן כמה פסקאות רצופות באורות הקודש (חלק ב' עמ' תע"ה-תפ"א, פסקאות י"א-י"ד) בהן הרב קוק זצ"ל עוסק בדיוק בנקודה זו. ישנם שני עקרונות חשובים שניכרים מדברי הרב- האחד, הרע שבאדם והרע שבעולם מקבילים בייעודם, בעניינם ובתיקונם. השני, תפקיד הרע שבעולם הוא בכדי להעמיק את הטוב, עד שגם הוא יתהפך ויהיה לטוב על כל תכונותיו וכוחותיו.
אפשר לתת לכך משל מחיי היום יום הפשוטים שלנו. אני לא יודע אם פעם יצא לך לשאול את עצמך כיצד אנחנו הולכים, מהי הטכניקה שעומדת מאחורי ההליכה? התשובה לכך היא פשוטה מאוד. כשאנו מונחים על הקרקע ודוחפים את רגלנו קדימה, אנחנו בעצם מקבלים את ניגודהּ של הקרקע, וכך אנו מצליחים להתקדם קדימה. כלומר, כשכל אחד ממנו מניע את רגלו למקום אליו הוא חפץ להלך, הרי שאין הוא יכול לעשות זאת אלא בעזרת התנגדות. אנחנו חייבים את הקרקע שתעמוד מולנו ע"מ שנוכל להתקדם. לכן, לדוג', איננו יכולים להתקדם על הקרח בדרך ההליכה הרגילה, שכן שכבת המים הדקה שהופשרה על גבי הקרח, מונעת חיכוך והתנגדות בין הרגל שלנו לבין הקרקע, ממילא אין התקדמות. הכלל אומר- כשיש התנגדות יש התקדמות. מן הסתם כבר הבנת לאיזה כיוון אני חותר. כשיש רע בעולם, הוא מניע טוב. הטוב צריך להתאמץ הרבה יותר כדי לנצח. לברר את עצמו יותר. לזכך את עצמו. הרע גורם לטוב להתעצם.
וכל זאת אינו אלא עד שיהפוך גם הוא ויהיה לטוב.
רואים אנו אפוא כי כל עניין הרע, הוא להעמיק את הטוב. הרע כשלעצמו אינו רע באמת, כי אם בא כחלק מכלל הטוב העולמי. בדיוק כפי שאומרים שיותר משהעני צריך להודות לעשיר על חסדו, צריך העשיר להודות לעני על שנתן לו להיטיב, שהרי על ידו נתגלה עומק הטוב שבעשיר. ונמצא שהרע, הגם שמצד עצמו נראה כסר מהטוב, איננו קיים, כי אם אינו אלא רק טוב צרוף אהבה.
וכמו שכבר אמרנו, וכפי שכותב הרב קוק בספרו בלשונו המתוקה מדבש ונופת צופים, זוהי ההסתכלות הבריאה על העולם. זוהי ההסתכלות האמיתית. "אספקלריא של קודש בהירה" (כלשון הרב קוק בפסקה י"א).
אם תסתכלי שם בפנים תוכלי למצוא עוד הרבה מפניני הרב הבוהקות, אך זוהי, אפשר לומר, הנקודה העיקרית היוצאת מתוך הדברים.

ממילא כבר ענִינוּ ברמז על השאלה מדוע יש ניסיונות.
אמרנו שתכלית הרע היא הגברת הטוב. כך גם הניסיון.
משל לדבר זה שמעתי פעם ממו"ר. הניסיון הוא כמו רף קפיצה. מגיע ילד צעיר, רך בשנים, שחלומו הגדול ביותר הוא להגיע לדוכן באולימפיאדה, עטור מדליה עשויה זהב. מגיע הילד למאמן שלו, זה האחרון מעודד אותו, נותן לו טפיחה על השכם ויאללה, מתחילים. קפוץ מטר. מנסה, מפיל את המוט. לא נורא, תשעים סניטמטר. אחח, זה היה קרוב. שמונים וחמש סנטימטר... יש! טוב, קח עוד פעם שמונים וחמש. יפה. עכשיו תשעים. אבל למה? הצלחתי!! למה להקשות עלי?! שואל הילד לתומו.
אותו הדבר גם הניסיון שלנו. הניסיון איננו מבחן ליכולת, הניסיון הינו אתגר. מקפצה. תכלית הרע היא השלמת הטוב. העצמת הטוב.
יש לכך הסבר לשוני יפה ששמעתי, המבוסס על כלל לשוני, שכל שני שורשים בעלי שתי אותיות שוות ישנו קשר ביניהם. השורש של המילה ניסיון הוא נ.ס.ה. השורש של המילה נס (כמו "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס". תהילים ס', ו') הוא נ.ס.ס. (אותיות נו"ן וסמ"ך שוות) ומכאן הקשר ברור. הניסיון נועד כדי להרים אותנו, להעלות אותנו על נס. ניסיון להתנוסס, ה' נותן ליראיו. אם נמשיך ונרכב על הגל הזה, נאמר כך- ה' מביא לנו ניסיון כדי שנתעלה, כדי שנחולל נס בלבנו ונתנוסס מעל מקומנו. הניסיון נועד כדי להגביר את כוחנו, להעלותנו מהמקום הנמוך בו אנו נמצאים.
וכך בעצם, ע"י הרע, ע"י הקושי, ע"י הניסיון (שבעצם הוא לא רע!!) מתגבר הטוב.
אם הניסיון נכשל, בעצם אין בו תכלית (אלא אם הוא משמש אמצעי לעניין אחר). ובאותה מידה, אם הרע נִצח גם כן אין בו תכלית. אני כבר לא זוכר היכן ראיתי את זה, אך למדתי פעם, שגם היצה"ר עצוב כשהאדם חוטא. היצה"ר רוצה שננצח אותו. לשם זה הוא בא לעולם. וכך הוא מקיים את יעודו.

אחרי שהבנו את כל הנקודות החשובות הללו, הגיעה תורהּ של שאלת השאלות: "בשביל מה צריך עולם שצריך לתקן?"
כתשובה לכך, שהיא בעצם תשובת סיכום לכל השאלה הראשונה, אשר לה כל החלקים הנזכרים עד עתה, אביא קטע מספר דרך ה' לרמח"ל (חלק א', פרק ב', אות ב'): "ועל כן גזר וסדר [=הקב"ה] שיבראו עניני שלמות ועניני חסרון, ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים [=החסרון והשלמות, שהם בעצם גם הטוב והרע, כפי שהרמח"ל מבאר בהמשך הפרק] בשוה [מה שקרא הרמב"ם בחירה חופשית], ויֻתנו [=ינתנו] לבריה אמצעים שעל ידם תקנה לעצמה את השלמות ותעדיר [=לשון הֶעדר] ממנה את החסרונות, ואז יִקָּרֵא שנתדמתה במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לדבק בו ולהנות בטובו. (ההדגשה היא שלי)
ה' נתן לנו את העולם הזה, על יתרונותיו וחסרונותיו, השלם והחסר, "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים, ל', ט"ו), כדי להיטיב לנו. כיצד הוא מטיב לנו? ע"י שאנחנו נעשים טובים (וממילא טוב לנו. ולא רק בעולם הזה. אלא גם, ויותר, בעולם הבא, שזוהי הנאה והטבה שאין לנו בה השגה כי אם מעט מן המעט). איך אנחנו נעשים טובים? ע"י שאנחנו מתדמים לו יתברך, שהוא הטוב השלם. וכיצד אנחנו מתדמים לו ית'? ע"י שאנחנו מטיבים לאחרים ומתקנים את העולם.
נמצא שע"י התיקון שאנו מתקנים טוב לנו. "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק" (פסחים קי"ב, ע"א). יותר ממה שהעני רוצה לקבל, העשיר רוצה לתת. יותר ממה שהחסר רוצה להשתלם, השלם רוצה להשלים. יותר ממה שאני רוצים לקבל את טוּב ה', ה' רוצה להטיב עמנו.

כעת, כמדומני, ניתן לעבור הלאה לשאלה השנייה: "מה תאמרי למחבל מתאבד שיגיד לך שהוא מאמין בדברים בדיוק כמוך, ובגלל זה הוא רוצח?".
אני לא יודע מאיזה צד הוא שאל את שאלתו. אם הוא שאל את השאלה מהצד של: "את מאמינה והם מאמינים, מי אמר שאת צודקת?" הרי שיש לכך תשובה פשוטה ביותר אם קצת לומדים את תהליך היווצרותן של הדתות האחרות. הן הנצרות והן האיסלאם מכירות בעובדה שעמ"י קִבל את התורה בסיני. הטענה של שתיהן היא על זמן מאוחר יותר. הן טוענות שבשלב מסויים, עקב מעשים מסויימים של עמ"י וכדו', "שִינה" אלוקים את דעתו, ובחר בהן, הנצרות/האיסלאם, להיות לו לעם נבחר. יחד עם זאת, הן טוענות, ביטל אלוקים את המצוות האמורות בתורה.
טענה זו יש בה סתירה פנימית גדולה.
בתורה נכתב: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות ל"א, ט"ז). וכן כדבר הזה בעוד מקומות (שמות י"ב, י"ד-כ'). אנו רואים כי ה' נתן את המצוות לעמ"י לעולם. ברית עולם. וה' הוא לא בן אדם שמסוגל להפר בריתות... אז אם הם מאמינים בנתינת התורה, כיצד הם מסוגלים לטעון שה' "התחרט"? הרי כתוב בה במפורש ההפך!!
ועוד שבתורה כתוב, וכך קבלנו במסורת, שהיא ניתנה מהשמים למשה לעיני כל ישראל, וממנו לעמ"י (שמות י"ח, ד'. שמות י"ט, י"ז. שמות כ', י"ח. שמות כ"ד, י"ז. דברים ד', ל"ב-מ'). לעומת זאת, הן הנצרות והן האיסלאם טוענות כי את "תורתן" קבל אדם אחד או מספר מצומצם של אנשים במין "התגלות אלוקית". האם אפשר להשוות בין הדברים?!
ומעל לכל, ישנה טענה שבעצם היא איננה טענה אלא פשוט הטלת וטו על הדתות האחרות. זו המסורת שלנו. כך קיבלנו אותה. אלפי שנים וכמעט ולא חלק אף יהודי על אמיתות התורה או מציאות והשגחת ה', עד שבאה הכפירה שהחלה לנצנץ לפני כשלוש מאות שנה. מי יבוא ויחלוק על המסורת העתיקה ביותר בעולם? מסורת אשר ניתנה במסירות נפש מאב לבן, שהיה לאב ומסר לבנו עד ימינו אנו. התורה נִתנה בשנת 2448 לבריאת העולם. היום, שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ואחת שנה אחרי אותו מעמד שכל עמ"י, אבותינו, נכחו בו, אנחנו עדיין ממשיכים את אותה מצוות אלוקים. וכי יש דבר בעולם שיכול לבוא ולעמוד מול דבר כזה???

אפשר שהבחור שאל את השאלה בסגנון של: "לכל אחד יש את האמונה שלו, ואת המחבל זה מוביל לשם. מה היא אשמתו שלו? או מי אמר לך שאת לא תגיעי לידי דבר זה?".
את האמת, לדעתי, אין לכך תשובה. בהחלט, זו אינה אשמתו, ואפשר שאף אני הייתי מוכן לשבת בכלא (בהנחה שהייתי גדל על קצת מוסר שמונע פיגוע התאבדות) שנים לאחר שחינכו אותי על ברכי שנאת היהודים והכיבוש ציוני הארור. מדוע אני ממשיך להלחם בו? פשוט מאוד, במערכה הזו הוא בצד שלו, ואני בצד שלי. אני נלחם להגן על חיי, ולכן אלחם בו בכל הכוח והעוז, על אף שאני יכול להבין שדבר זה אינו באשמתו שלו (יש מה לדון לגבי אשמת מחנכיו, אך זה לא העניין). אומנם, צריך להיזהר, משום שההבנה הזו מסוכנת, ראי ערך "שמאלנים". או כמו שאריה אלדד קרא לזה פעם: "שנאה עצמית היא מחלת נפש"... בין כך ובין כך, אני עדיין חושב שזוהי אינה אשמתו האישית, ובכ"ז ויחד עם זאת, אני אלחם בו ביתר שאת וביתר עוז עד להשמדתו המלאה בחסדי ה'.
ולגבי הטענה "מי אמר לי שלא אגיע לידי זה?", הוא אשר אמרנו לפני כן- את התורה שלנו נתן מי שברא את העולם. ה"חוקה" של עמ"י לא נחקקה ע"י מאה ועשרים עצמים המורכבים מבשר ודם על כל תאוותיו ומגרעותיו. ה"חוקה" היהודית נחקקה ע"י מי שחוקק את חוקי הטבע. היא נחקקה ע"י מי שיודע הכי טוב כיצד צריך לפעול בזה העולם וכיצד אפשר להניח את הסדר והמוסר האמיתיים על כנם.
זה בדיוק ההבדל בין הנאצים ימ"ש לבינינו. וכן מהטעם שאנו נועדנו לתקן את העולם, ולהיות אור לאחרים, ולא כדי לסלק את הנחשלים מן העולם, כפי שעשו אותה חבורת עמלקים זו. ואין כאן המקום להרחיב.

אני חושב שסה"כ נגעתי, בס"ד, בכל הנקודות. פעמים בהרחבה יותר, פעמים בתמצות, אך תוך נגיעה במפתח העיקרי לתשובה המפורטת.

יש לציין שלא תמיד כדאי להתכתב עם בחור, ובמיוחד לא עם כזה שיש לו בעיות באמונה (לא צריך לפחד משאלות, כל עוד גם לצד התשובות יש כלים באותה רמה לפחות כמו שיש לצד השאלות. אך זה לא הוגן כשהשואל חזק פי כמה מהמשיב).
נ.ב. אם תרצי את יכולה להפנות אותו ישירות אלינו.

לכל שאלה, פנייה, קושי, או סתם תגובה, אשתדל, בע"ה, לענות בשמחה,

עדיאל

calev72@gmail.com