צבוע או אידאליסט

שלום

מכתבך נגע בי עמוקות, והרגשתי חובה להקשיב, ולנסות לעזור ולו במשהו. מיענת את המכתב "לכל מאן דבעי", ואני רוצה לנסות. מי יתן והדברים הבאים, שיבואו מן הלב, יהיו לך לתועלת.

הדרישה לעקביות היא אחת הטענות החזקות ביותר. הדרישה שכל מעשיו של האדם יהיו תוצריה של תפיסת עולם אחידה וברורה, של זהות שלימה, שכל המעשים "מיישרים קו איתה", יכולה להיות תביעה של היצר הטוב, אבל חשוב לדעת שזו גם אחת הטענות החזקות של היצר הרע. ישנו כוח חזק באדם שדורש את ההרמוניה, ששונא את הקרע הנפשי, את הקרע בין מחשבה למעשה, ואת הפער שבין מעשים שונים שהאדם עושה. הקול הזה דורש כל הזמן:[ "מי אני, לאיזה מחנה אני שייך – הטובים או הרעים?"]. הוא לא אוהב את המצב הזה של הספק בזהות – הוא אומר רק רגע, מי הוא 'אני' האמיתי – זה שמתפלל שלוש תפילות ביום, לומד דף יומי ומתנדב כל הזמן, או זה שבסתר הבית לא עומד בתביעותיו האסורות של יצר המין? טוב או רע?

התשובה שהיהדות נותנת על השאלה, לדעתי, מתחילה בכך שקודם כל צריך לדעת שהמצב של הזה של חוסר ההרמוניה בזהות ובאישיות הוא בלתי-נמנע משום [שבאמת שני כוחות מתרוצצים ללא הרף בקרבנו, משחר בריאתנו]. הכוחות האלה קיבלו אצל חז"ל את השמות "היצר הטוב" – הוא הכוח שדוחף את האדם לביצוע של מעשים החיוביים ו"היצר הרע" שדוחף את האדם לבצע מעשים שליליים. ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן של חב"ד, מגדיר את ספרו "התניא" - ספרם של בינוניים, משום שלדעתו רובם המוחלט של בני האדם הם בהגדרה בינוניים – כי הם נמצאים כל הזמן בהשפעתם של שני הכוחות האלה.
כמו כן צריך להבין שישנם כוחות באדם שהם חזקים מאחרים – לכל אדם ישנם נקודות חוזק וחולשה, דברים שהוא נמשך אליהם ודברים שהוא נמנע מהם באופן טבעי. אחד הדחפים שעוצמתם הגדולה משותפת לרוב בני האדם הוא היצר המיני. העובדה שהוא עוצמתי, אינו מסווג אותו אוטומטית תחת הכותרת "יצר רע". אם הוא חזק, נראה שהקב"ה ייעד לו תפקיד משמעותי בעולם האנושי. היצר הזה מעודד לא רק את ההתקרבות האסורה בין גברים לנשים, אלא אף את זו הראויה – [היצר מביא ליצירה]. ברם, בשל עוצמתו הוא עלול לסחוף את האדם לכיוונים לא נכונים ובוסריים (האדם מגיע לבגרות מינית בדרך כלל לפני שהוא מגיע לבגרות הנפשית ולמצב הריאלי שמאפשר קשר נכון ובריא בין איש ואישה.).
אם נוסיף לכל זה את העובדה שהנסיונות ליישם את רצון ה' בתחום זה מתרחשים בחדרי חדרים, במרחב שבין אדם לעצמו ולאלוקיו, הרי שמדובר באחד הנסיונות הקשים של האדם.

עכשיו, נראה שהתורה קוראת לנו לנסות ולהפנים שאמנם התשוקה לבצע מעשים שליליים היא חזקה ועצומה לעיתים, אבל ישנה תביעה אלוקית לבחור בטוב. ואם אנחנו לוקחים את הדרישה הזו של הקב"ה ברצינות, [אז צריך להניח שלצד התשוקה הוא נתן לנו גם יכולת לעמוד באתגר]. התורה מספרת לנו, שבעת שהתרקמה במחשבתו של קין מחשבת הזדון לרצח את אחיו הבל, וידיו התכוננו כבר לפעולה, מיד נתגלה אליו אלוקים והבטיח:"ואליך תשוקתו, [ואתה תמשול בו]" (בראשית ד', ז). קין נכשל, וכל אחד ואחד מאיתנו נכשל, אבל מעל הכל צריכה להדהד באוזנינו הקריאה: "ואתה תמשול בו".

אמנם, כמו שכבר ציינת במכתבך הקושי והאתגר הגדול בתחום זה נובע מכך שגם אם נצליח לעמוד בנסיון, הרי שאף אחד לא יהיה שם למחוא לנו כפיים ולטפוח על שכמנו. אבל מכאן נובעת גם הגדולה של העמידה בנסיונות מעין אלה – הרמב"ם קובע שמי שעומד בנסיונות כאלה, נחשב כמקדש השם:
"כל הפורש מעבירה או עשה מצוה [לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא] כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם". (הל' יסודי התורה ה/י)
בדרך כלל אנחנו רגילים לשמוע על קידוש השם כשמדברים על מישהו שעושה מעשה טוב בפרהסיה, אבל הרמב"ם קובע שגם הגיבור החרישי, שאף אחד לא רואה שעמד בנסיון, אף אחד לא מסתכל עליו במבטי הערצה – הוא ממקדשי השם (אגב, שים לב שהרמב"ם מביא דוגמא מהנסיון של יוסף הצדיק...). ולפי הבנתי, הסיבה לכך היא שכשאדם נמנע ממה שתובעים ממנו דחפיו הטבעיים, בגלל שכך רוצה הקב"ה, [אין דבר שהופך את הקב"ה לנוכח בחיים של אותו אדם ובעולם יותר מזה]. האדם מכיר ונוכח בכנות שיש בעבודת האלוקים שלו, בנקודת האמת שלו, וזה נותן לו כוח לעמוד כנגד כל המלעיגים בתוך הנפש שלו עצמו על כך שהוא בסך הכל "נאד נפוח", רמאי, שקרן וצבוע.

אבל בכך לא די – הבשורה הגדולה שמבשרת לנו התורה, מלבד היכולת לעמוד בפני היצר, היא היכולת לתקן ולחזור בתשובה. שגם אם נכשלתי, ולא עמדתי בנסיון, יש לי עוד סיכוי. וגם אם אני שוב אפול, דלתות התשובה עוד פתוחות בפני, ובלבד שארצה בהן וכוונתי תהיה לשמים. התשובה ביסודה מתמודדת נגד הדרישה לעקביות מצד יצר הרע. התשובה אומרת: אל תהיה עקבי, אל תראה בחטא הבא שלך המשך טבעי לחטא הקודם. הרצון הטוב, לעלות ולהיות עובד אלוקים בצורה שלימה יותר מתגבר על הסיבתיות הרגילה של "עבירה גוררת עבירה". התשובה אומרת שאם כבר יש עקביות הרי שהיא תתבטא בהמשך הטבעי של מעשיך הטובים והחיוביים, שהרי אלוקים עשה את האדם ישר, כמאמר הפסוק בקהלת.

אכן, אין להכחיש שעיניים של אחרים עוזרות לנו לשמור על חוקים בכלל, ועל ההלכה בפרט. מסופר בגמרא (ברכות כח:) כי לפני מותו של התנא ר' יוחנן בן זכאי, ביקשו ממנו תלמידיו: "רבינו, ברכנו!". והוא ענה להם לא פחות ולא יותר את התשובה הבאה: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". התלמידים נדהמו: "אמרו לו תלמידיו: עד כאן?!" – זה הכל, מורא שמים רק כמורא בשר ודם? ענה להם ר' יוחנן, מתוך חכמתו ונסיון חייו : "ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
אכן, ברמה מסוימת הביקורת החברתית עוזרת לנו להתנהג בצורה ראויה יותר, וההלכה לא נרתעה לעיתים להשתמש בכלים חיצוניים כדי לגרום לאדם להתנהג בדרך הישר הטוב.
ברם, גם אם התורה מכירה בכוחם של הכלים האלה, [לא לשם אנו שואפים]. אנו שואפים שחייו החיצוניים של האדם וחייו הממשיים, יתאמו את עולמו הפנימי. אנו רוצים שעבודת האלוקים תגיע ממקום פנימי, שיש בו נקודה של אמת. גם אנו רוצים להגיע לאותו מצב שקרא לו רבן גמליאל: "תוכו כברו". אמנם כבר נחלקו בית הלל על בית שמאי בנושא זה:

והעמידו תלמידים הרבה –
שבית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר.
ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, [שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים]: (אבות דרבי נתן, פרק ג')

בית הלל נחלקו לא על היעד, אלא על הדרך. רבן גמליאל הציב את טהרת הלב כתנאי פתיחה לבית המדרש. החולקים עליו הבינו שזו דרישה שרק מתי-מעט יכולים לעמוד בה, ולכן קבעו שדרך המלך היא להכנס לבית המדרש כמי שליבו ופיו וידיו אינם תמיד שווים, אבל מתוך שאיפה ורצון כן לטהר את הלב, ולעשות כל מה שניתן כך שיוכל להיות משכן של אמת לקב"ה.

ועוד עצה אחת לסיום – [אל תהפוך את ההתמודדות הזאת למוקד החיים שלך], זה שכל החיים מסתובבים סביבו – תמשיך לעסוק במרץ בכל העיסוקים הטובים שלך: המשך להדריך במרץ ולהתנדב, למד תורה, צא לטיולים וכל שאר פעיליות בריאות מעין אלה. חשוב שלא להזניח את היצר הטוב בזמן שמתמודדים עם היצר הרע.

מקווה שדברי יהיו לרצון ולעזר. ואני מתפלל ומקווה, שתמצא את הדרך שלך לעלות מעלה, אל הר ה', "והבא ליטהר – מסייעין אותו". אמן.

גלעד, צוות ישיבת הר עציון.