פשוט לא מצליחה לכוון בתפילה

שבוע טוב
לפי השאלה שלך אפשר לדעת שזה רק עניין של זמן עד שתרגישי בעצמך את החיבור הזה, בינך לבינו.
אם אלו הדברים שמעסיקים את הראש שלך מלבד הבגרויות ומי תהיה רבנית פורים, אז את בכיוון הנכון.
עכשיו תזרמי עם המקרה הבא:
נניח שהרגשת לא טוב, משהו לא בסדר, הלכת לרופא ובמקום שיגיד את מה שהיה לך ברור שהוא יגיד, כי זה בעצם מה שהוא אמר בכל הפעמים האחרות, הפעם לשם שינוי הרגשת צמרמורת כזו שחשמלה לך את כל הגוף.
לא מהדבר בעצמו, אלא רק מהתגובה שלו.
הוא הסתכל בדיאגנוזה שהגיע מהבדיקות שעשית ומשום מה הפעם הוא ממש לא חייך ופטר את כל העניין ב'שטויות! קחי את זה וזה ותוך יומיים את כמו חדשה'.
הפעם הוא הסתכל טוב טוב על התוצאות, המצח שלו התקמט והעפעפיים התכווצו.
עוד שניה עוברת. את מתחילה לחוש גוש כזה בבטן.
'אני רוצה שתעברי עוד בדיקה אבל במקום מקצועי, רק כדי להיות בטוח את יודעת'
הוא מנסה להרגיע אותך.
עוד בדיקה? את חושבת לעצמך. מה עוד בדיקה? למה עוד בדיקה?
מה כל כך מסובך לעזאזל שפשוט תגיד לי כמו שאתה אומר תמיד: 'הכול בסדר, זה שום דבר. מרשם לבית מרקחת וזה עובר...'.
ואמא שלך? בכלל בלחץ אבל היא מנסה להסתיר את זה. תמיד הייתה שחקנית גרועה, את חושבת.
הלאה. עשית את הבדיקה השניה. יומיים לפני התוצאה הסופית את מגלה שכבר יום שלא אכלת כלום.
פשוט אין לך תאבון. היחסים עם החברות? את מי זה מעניין עכשיו.
מכיתה ז' חלמת שיום אחד גם את תהיי רבנית פורים. מלכת האולפנה. ממש מעניין אותך עכשיו באמת...
הגיע השעה לפגישה עם הרופא. את נכנסת עם אמא שלך, היא מחזיקה לך ת'יד.
שניכם מתיישבות.
למה הוא לא מחייך, הרופא הזה? נו תחייך כבר! תפשיר ת'קרח, תגיד לי שזה שטויות!
אבל הוא לא. לא הפעם.
'אני צריך רגע לדבר עם אמא ביחידות' הוא אומר לך. עכשיו את ממש מרגישה שהראש שלך מתפוצץ.
תמיד שמעת כל מיני דברים נוראים אבל אף פעם לא חשבת שזה יגיע אלייך.
את יוצאת החוצה, נשארת לבד...כמעט לבד.
את יודעת שבעוד כמה שניות כשהוא יקרא לך בחזרה את הולכת למצוא את אמא שלך בוכה ואת הרופא מתחיל לדבר איתך על כל מיני דברים ששמעת רק מתי שהתנדבת ב'קו לחיים' או באחד מהעמותות האלו.
עכשיו, ברגע הזה, שכל העולם במובן הפשוט של המילה נשמט מתחתייך ועוד כמה רגעים הרופא הופך את זה לרשמי את זקוקה למשהו אחר, למישהו אחר, עכשיו אנחנו לא משחקים בכאילו.
כל החלומות הכי כמוסים שלך, להתחתן, להוליד ילדים, לאהוב, הכול עומד להתמוטט כמו מגדל קלפים.
את מרגישה שאת לא יכולה יותר לעמוד ומתיישבת. עדיין אין אף אחד בקופת חולים כי הוא בכוונה הזמין אתכם מוקדם. פתאום את שומעת בום כזה חלש.
משהו נפל על הריצפה. קטן. שקט.
תהילים.
עברו כבר 2 דקות מאז שאמא נכנסה פנימה.
את מרימה את הספר הקטן הזה ובידיים רועדות פותחת אותו
אין לך זמן לדפדף, אין לך גם חשק, כל דבר שיבוא רק שיבוא כבר.
לפני כמה דקות היית על גג העולם והתעסקת בצרות של עשירים, יחסים עם החברות שלך
עכשיו...את מרגישה שפתאום לא נשאר לך כלום.
כמו בן אדם עני. ועני אמרו חז"ל חשוב למת...
הספר נפתח בתהילים ק"ב,א:
"תפילה לעני כי יעטוף, ולפני הי ישפוך שיחו...".
מרגישה כאילו משמיים שלחו לך את זה.
לכי תספרי לבן אדם זר, לפסיכולוג, למי שאת לא רוצה, מה עובר עלייך עכשיו בבטן ב60 שניות
בדיוק פרק הזמן שנשאר לך עד שאת נקראת פנימה, נכנסת לשמוע את הרופא.
כל הפחדים שלך, כל החששות, הכול...
אין זמן לסדר בראש כלום, פשוט לשפוך הכול, לפניו...לפני המלך.
נזכרת כמה חודשים אחורה, מתי שהרטבת עם הדמעות שלך את המחזור של יום כיפור:
"וכל מאמינים שהוא בוחן כליות ולב"
מבינה שהוא...הוא היחיד שמבין אותך עכשיו, שיכול לעזור לך.
רק עוד שלושים שניות נשארו לך, אבל הזמן עצר מלכת.
ואת...עפה עם כל מילה ומילה, כאילו שבשניות האלו הוזמנת לבית דין של מעלה
וכל המלאכים הטובים שבראת בצד אחד, והרעים השחורים בצד האחר
ואת מתחננת על נפשך!
שלושים שניות של נצח..ועד כאן המקרה.
מה בעצם הלך כאן?
למה במצב הזה, פתאום הרגשת איך שכל הלב שלך נפתח ?
למה זה שונה?
כי ככה אנחנו. לא מכירים אף פעם במשמעות, בכוח של החיים.
לוקחים אותם בתור דבר מובן מאליו.
לא מבינים מה ההבדל בין השיר של שלמה ארצי : 'אתמול היה טוב, אז יהי'ה גם מחר' לחיים האמיתיים.
יהי'ה גם מחר? באמת?
ואת התחושה הזו, את הצורך הזה, את ההרגשה הזו שאת באמת צריכה את הקב"ה, הרגשה שממנה מגיע כל החמצן שאנחנו נותנים ללב שלנו, הדבר הזה הוא חתיכת עבודה!
איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה" (תענית דף ב עמוד א)
וזו הסיבה שמסכת ברכות מספרת לנו ש:
"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום"
לא סתם אנשים פשוטים, אלא חסידים!
ולא של ימינו, אלא של פעם!
שעה אחת! תחשבי מזה...כל יום שעה אחת קודם התפילה כדי לזקק את החמצן הזה שייכנס ללב שלהם
כי מזה הלב אם לא המנוע של הגוף שלנו?
והרבה יותר משהוא המנוע של הגוף הוא המנוע של הנפש.
ובדיוק כמו שאנחנו לא הולכים להכניס למכונית שלנו דלק לא מתאים או לא מזוקק כי זה פשוט יהרוס אותה, ככה אנחנו גם צריכים לעבוד על הדלק של הלב שלנו.
מה חשבת? שאם תבואי לתפילה דקה אחרי, אז תוכלי ישר ללחוץ על הכפתור האדום ופתאום כל המחשבות שלך הולכות לעבור דרך מסננת של מי-עדן?
אין מצב!
כל המחשבות שלך שרצות לך בראש דוהרות כמו רכבת מסע ואם את רוצה לעצור אותה רגע לפני התפילה אז הגדרת מחדש את המושג לחיות בסרט.
זה פשוט לא עובד ככה.
יש לך כוונות גדולות, שאיפות גבוהות, את באמת רוצה ועכשיו כל מה שנשאר לך הוא פשוט לקחת את כל הדברים המדהימים האלו ולהפוך אותם מחומר גלם למשהו מוחשי, להשיב אותם ללב.
קחי לך עשר דקות ביום לפני התפילה, מצד אחד לא יותר מידי זמן שלא תוכלי לעמוד בו, מצד שני כזה שיספיק לך להתחלת תהליך כלשהוא ותחשבי למה את בכלל צריכה את הקב"ה?
מה לא טוב לך ביום שלך, בעולם שלך?
תתחילי בקטן, בעצמך ואחר כך תגלי שגם צרות הכלל מצליחות לגעת בך.
אם זה יהודי שנשפך כאן, המון אנשים שאין להם בית, זה שלקב"ה עדיין אין בית, אולי חברה טובה שצריכה עזרה, ואז תפתחי את התפילה ותתחילי לעבור על הסדר שלה.
איך שהיא בכוונה מסודרת בסדר מסוים עד שמגיעים לשיא, לתפילת שמונה-עשרה, ללפני ולפנים
יחידות שלך ושל הקב"ה.
ואז ממילא, אחרי שגם תביני את הפירוש של המילים ותתפללי לקב"ה שבאמת יפתח לך את הלב, תמצאי את עצמך עולה עם כל תפילה ותפילה.
והכי חשוב: את יכולה לדבר עם ה' תמיד, מתי שבא לך ועם השפה שבא לך, אבל זה כבר בינך לבינו.

בשורות טובות ושבוע טוב
אבינועם
avinoam811@gmail.com