פעולות ושיחות על בנים בנות בקבוצה: איך עושים את זה?!

שלום.

שיחות וקשרים בין בנים לבנות הם תמיד נושא בוער שחוזר על עצמו כל שנה בסניפים רבים. אפשר לומר שאצלך הנושא – והבעייתיות הברורה שבו, שעליה לא נרחיב כאן – מופיע בצורה מעט מרוככת: החניכות לא מדברות עם בנים ממש בתחומי הסניף או הקבוצה אלא במקומות אחרים ובזמן אחר. בקבוצה הן מחליפות חוויות וגם מתייעצות איתך. לכן כבר אפשר לומר שיש כאן "חצי נחמה", שהפעילות השנויה במחלוקת של הקשר עם הבנים לא מתקיים בסניף עצמו או בתחומי הקבוצה.

נקודה חיובית נוספת, ומשמעותית יותר, היא השיתוף והעיסוק בנושא הזה באופן פומבי. החניכות מנצלות את המפגש ה"מוגן" בתחומי הקבוצה כדי להחליף חוויות מהמפגשים המסקרנים והמרגשים עם הבנים ומהשיחות איתם, מתייעצות ביניהן ומתלבטות בנושאים שונים שקשורים לתחום החברתי הזה. כיוון שאת, המדריכה, גם נמצאת שם, גם את מצליחה להיכנס לשיחה, להאזין, להשתתף ולהישאל לגבי בעיות ודילמות. השיתוף הזה הוא מצרך יקר ערך שכפי שאת מציינת – כדאי מאוד לעשות בו שימוש נבון ומחושב.

מהשאלה שלך עולה התלבטות לגבי תפקיד המדריכה: האם היא צריכה לשמש שופטת? האם עליה להעניק לחניכות את הפתרונות הנכונים בכל מצב? לא ממש. התפקיד העיקרי שלך כמדריכה הוא לא לומר ולסמן מה מותר ומה אסור, לתגמל על התנהגות טובה ולהעניש על התנהגות "רעה". בכך הערוץ ההדרכתי והסניפי שונה מדמויות סמכות כמו הורים או מורים בבית הספר. זה לא אומר שאין לך סמכות או שאין מקרים שבהם את כן מסמנת גבולות ונותנת הוראות, אבל במהות, בבסיס – זה לא ה"קטע" בתפקיד.

המיקום שלך כמדריכה מאפשר לך לבנות אמון בינאישי בינך לבין החניכות ואמון קבוצתי בינן לבין עצמן. כשזה קורה, הקבוצה משמשת כמעין "חממה", או "מעבדה", שבה החניכות ואת יכולות לבחון צדדים שונים של מציאות החיים שלכן דרך כל מיני זוויות ועדשות, ולהתלבט ביניכן איך כדאי לנהוג ולמה. כדי שלאותה חממת רעיונות וחשיבה יגיעו נושאים שבאמת נובעים מהמציאות המורכבת של כל אחת מהחניכות, צריך להיווצר אמון משמעותי באופן כללי – ובמיוחד כלפייך כמדריכה. צריך להגיע למצב שבו החניכות יודעות שמה ש"מעניין" ומעסיק אותך הוא לא לתפוס אותן בקלקלתן ולהעמיד אותן בפינה, להסביר להן מה שאינן יודעות ולכוון את התנהגותן, אלא הן עצמן מעניינות ומרתקות אותך, וההדרכה שלך כלפיהן נובעת ממקום של כבוד מאוד משמעותי לבגרות, לעצמאות ולייחודיות של כל אחת מהן.

לכן עידוד של החניכות לדבר, לשתף, להביא מחשבות ורעיונות, תוך כדי התייחסות מעודדת אמפתית שלך (אמפתיה: היכולת לזהות את מצבו הנפשי/רגשי של אחר ולהזדהות איתו) לתחושות שלהן, הוא צעד חשוב בטיפול בבעיה ספציפית ובכלל ביצירה ושימור של קבוצה איכותית. לכן למרות שאת כותבת שבתור "דוסה" קצת קשה לך להזדהות עם כמה מהסיפורים של החניכות, או להבין את המקום שבו חלקן נמצאות, מאוד חשוב שבכל זאת תנסי לעשות בדיוק את זה: להיכנס לכמה רגעים לראש שלהן ולהבין, להתחבר לעמדה שבה הן נמצאות. הקשבה מעמיקה לסיפורים ושאילת שאלות הן דרך טובה עבורך להתאמן.

אז עכשיו לבעיה עצמה: מה אפשר לעשות ואיך כדאי להתייחס?

1. לא חייבים פעולה: כיוון שכפי שאת מציינת מדובר בנושא רגיש למדי, את לא חייבת להקדיש לו פעולות או שיחות קבוצתיות עם החניכות. זה נכון במיוחד אם החניכות "פותחות" בעצמן את הנושא ומדברות עליו הרבה, וכך בעצם אין לך צורך "למסגר" את ההתייחסות שלך בפורמט רשמי ודידקטי (של הוראה) כמו פעולה. אחת מהמגבלות של הפורמט הזה הוא שבדרך כלל החניכות מצפות בסופה לאיזו שהיא מסקנה או תובנה חד משמעית וחותכת, ובמקרה הזה אין לך ממש אפשרות לספק תשובות חד משמעיות לסוגיה כל כך מורכבת. מה שכן, אפשר להכין פעולות בנושאים קרובים, שיכולים לדעתך לעזור בהתמודדות באופן כללי, ולתרום אנרגיות חיוביות לחניכות (דוגמאות כלליות ולא מחייבות: פעולות על כבוד הדדי, קבלת החלטות, כיבוד הורים והחשיבות של ההתייעצות איתם, צניעות, וכו´).

2. דיבור חופשי ו"סמול טוק": במקום פעולות, את יכולה לנצל את האנרגיה שהחניכות ממילא מקדישות לנושא, וכך בעצם לאפשר להן להוביל את מהלך השיחה והדיון (מה שיכול לנסוך בהן יותר בטחון לדון בנושאים האלה גם איתך, המדריכה). את יכולה להקשיב, לשאול שאלות, וגם לשמש כמעין "מנחה" של הדיון והשיחה. למשל, את יכולה מדי פעם לסכם בכמה משפטים קצרים איך בעצם מתפתח הדיון: "אז בעצם טלי חושבת שאפשר לדבר עם בנים אבל לא להיכנס לחברויות, ויערה אומרת שזה בעצם אותו הדבר".

3. כשאת בכל זאת רוצה להביע דעה או כשאת נשאלת שאלות ישירות, כדאי לא לתת תשובות חותכות וחד משמעיות. במקום זה עדיף, בתור התחלה, לחזור על השאלה ולוודא שבאמת את והשואלת הבנתן את תוכנה, ואז להתייחס אליה ולהאיר כמה נקודות שנראות לך רלוונטיות להתלבטות. במיוחד נקודות שלדעתך הן חשובות במיוחד או כאלה שהחניכות לא חשבו עליהן עדיין. כך את לא מכתיבה להן מה לעשות ולכן את לא מעוררת התנגדות, ועדיין יש לך את היכולת להכניס לדיון דברים שנראים לך שיכולים להשפיע לטובה.

4. ביחד ולחוד: בצדק את מציינת שיש הבדלים בין החניכות ושקשה לדבר עם כולן כקבוצה בנושא הזה. לכן את יכולה להפעיל שיקול דעת ולהחליט מתי דיון מסוים הופך אישי מדי, למשל, בצורה מפורטת מאוד שיכולה להביך את החניכה שעליה מדברים. בנקודה הזאת את יכולה למשוך את השיחה לפסים כלליים יותר כדי למנוע מבוכה ו"חיטוט" בסיפור ספציפי של אחת החניכות. באותו אופן גם כדאי למנוע מהשיחות הללו להפוך לרכילות. אם חניכה פונה אלייך עם בעיה ספציפית, את תמיד יכולה לסדר שתדברו במקום יותר פרטי בזמן אחר, או בטלפון, וכך היא תרגיש שהיא מקבלת התייחסות אישית ומתחשבת, ואת תוכלי לחסוך מהקבוצה דיון פומבי בנושא מאוד ספציפי ואישי.

לסיכום: מהתיאור שלך נראה שיש לך די הרבה משאבים להתמודדות עם הבעיה: החניכות משתפות אותך, משוחחות איתך ובינן לבין עצמן בנושא, ומצליחות "לשכנע" אותך שהן זקוקות לתובנות שלך ולתמיכה שלך סביב הקשרים עם הבנים. אז מצד אחד חשוב לא להתעלם מכל היתר ולהתרכז רק בנושא הזה, ומצד שני כן לתת לו את מקום וכן לאפשר שיחות ודיונים מסודרים סביבו בהשתתפותך ובתמיכתך. עצם ההאזנה והנכונות שלך לספק תמיכה ומענה לחניכות הם צעדים חשובים, שיכולים לחזק את האמון הקבוצתי ולסייע לחניכות להגיע לפתרונות שמתאימים להן.

לשאלות והתייעצויות נוספות את כמובן מוזמנת לפנות גם בהמשך.

בהצלחה רבה!

אוהד

nuvy23@gmail.com