נגינה בשלושת השבועות

שלום וברכה,

בימים אלו עוסקים אנו בימי בין המצרים. ימי מחשבה ואבלות על חורבן בית המקדש, חורבן העם היהודי ויציאתנו לגלות הארוכה. ימים שבהם ישנם הרבה דינים והגבלות על האדם, אלו ימים קשים. לא ימי כיף וחופש, אלא ימי אבל ומספד. והשאלה היא למה? מה זה עוזר לי לחוות את החורבן בצורה יותר טובה, איך זה מוסיף לי לאבלות הפרטית על החורבן הכללי?

פעם מישהו אמר לי, שאדם שנפטר לו ל"ע קרוב או בן משפחה אף פעם לא שאל אותו איך אפשר בלי נגינה, איך אפשר בלי מקלחת חמה וכד´. זה דבר מובן והגיוני, הוא שרוי בעצב, שרוי בחורבנו האישי. ואם הוא היה שואל, זה היה מעלה תמיהה עליו. עצם השאלה שלך מורה על חוסר החיבור שלנו למצב האבלות הכללי של עם ישראל. אנו צריכים להיות במצב של אבל. של התבוננות בעבר על מנת להבין את מקום העתיד וצפיה אליו. עצם השאלה מורה על חוסר יכולת הבנת העבר. חוסר הבנת גודל החיסרון שלנו מחורבן הבית.

אין לי טענות כלפיך, ח"ו, שאלתך היא שאלה ששואלים אותה הרבה הרבה בני נוער. זו שאלה מאוד מאוד נפוצה. אך יסוד ההבנה של התשובה תלויה בכך שאנו צריכים להבין שימים אלו אינם ימים רגילים. קרה משהו בישראל. החיים אמורים להיות שונים. אנו לא אמורים לרצות לנגן ולאכול בשר עכשיו, כי אנחנו אבלים. ואם זה לא ככה בתוכנו, ואנחנו כן רוצים, צריך לבדוק מדוע, וננסה להתבונן בזה.

אחרי חורבן הבית רצו חכמים לגזור שלא ישאו נשים לא ינגנו כלל ועוד הרבה גזירות קשות. אך ראו מיד שהציבור לא יכול לעמוד בכל הגזרות הקשות הללו, ואף העם צריך להתקיים. אז קיצרו זאת חז"ל ומיעטו את הגזרות למצב מאוד מנימלי. וכל זאת בשביל שלא נחייה את הימים האלו כימים סתם. עצם הרצון לנגן ואיסורו זה כבר מעורר אותנו למחשבה. למה אסורו מה חסר לנו. זה יעורר לתמיהה ולימוד על גודל החיסרון.

חז"ל באו לתת לנו תחושה חזקה שאין לנו את השמחת חיים השלמה שהיתה בעבר, אין בית מקדש, אין שלמות. בשיא שמחת האדם, ביום חתונתו, הוא שובר כוס, הוא שם אפר על ראשו, וזאת למה? לחוש את החיסרון בכל הטוב והיקר שהיה לעמנו. כדאי לקרוא במדרשים ובספרים הרבים על תקופת המקדש והימים ההם על מנת להבין את גודל החיסרון של ימינו.

עצם שאלתך היא חשובה, היא מורה על זה שאת בריאה וישרה ועובדת את ה´ מנפש בריאה ואמיתית. אבל הימים הללו הם ימי צער, החיים לא ממשיכים כתיקונם. זה עצמו יעוררנו להתבוננות בחיסרון. שלא נמשיך את מהלך חיינו כאילו שם דבר לא קרה. כי נפל דבר בישראל. נחרב הבית בגלל עונינו. האם אנו מתוקנים דיו, או שיש מה לתקן האם העם שואף למשיח או שהוא כלל לא יודע מזה. בלי הימים הללו, שקצת מקשים, בלי הימים הללו שמעוררים להתבוננות היינו יכולים לחיות כל החיים מבלי לשאול שאלות אלו, חלילה.

אני חושב שכדאי לך, וכדאי לכולנו לנסות להפנים, ללמוד על הגודל ואף על החיסרון שלנו היום. להתבונן ולהבין שכל המציאות הרעה מסביבנו, כל הצרות והבעיות נובעות מחוסר משיח, מחוסר מקדש ושכינה בישראל. כמה המצב היה טוב אילו היה בית, אילו היו כהנים ולווים במקדש. ננסה להתבונן בדברים הללו, ננסה להפנים אותם לא רק בתשעה באב, אלא לאורך השנה כולה. ומי יתן ונצליח לחוות את החיסרון הגדול.

ספר הכוזרי מסתיים עם משפט מחץ, באומרו, שירושלים לא תיבנה עד שלא יצפו ויכספו אליה בני ישראל תכלית הכסיפה. עד שעמ"י לא יבינו את החיסרון ואת המצב הירוד שבם הם שרויים, עד אז לא יבנה ירושלים. לא יבוא גואל. כי ככול שנעמיק להבין את החיסרון הגדול, הצפיה והשאיפה למצב מתוקן תגדל, ותפילתנו יהיו יותר ויותר על הגאולה הכללית.

מקוןוה שעניתי לך, במקרה שלא, אשמח אם תפני אלי למייל האישי המצורף מטה. בע"ה נתפלל שכבר השנה לא נזדקק לכל זה, יבוא משיח שיגאלנו ויאמר די לצרותנו. יחזיר לנו את שמחת החיים והבריאות הנורמלית שהיה אז. זה לא דבר רחוק ולא הגיוני, המשיח יכול לבוא בכל יום וים, ואם נזכה השנה הוא יבוא.

בצפיה לגאולה,
יהושע
Yehoshua23@gmail.com