משקיעה בהדרכה ושוכחת את עצמי

שלום למדריכה המשקיענית.
מה נשמע?
אפשר להתפלסף ולדון בשאלת כיבוד הורים מול ההדרכה,
שמצד אחד צריך לכבד הורים, אבל מצד שני כיבוד הורים זה במה שנוגע להם,
(מה שנקרא בגרסה התורנית: מאכילו משקהו מלבישו מנעילו,לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו).
אפשר גם לעלות מדרגה ולהעביר את הדיון לפסים של:
מה-שווה-לעזור-לכל-העולם-ואשתו, להיות השפיצית של הסניף אבל,לבאס לאבא ואמא את הצורה.
ואפשר עוד הרבה דברים.
אבל בואי שנייה נעזוב את אבא ואמא, ונדבר עלייך. הולך?

נתינה ועשייה ב"ה אלו ערכים מרכזיים בחיים שלך.
רק מה, צריך לזכור שמשחקי זה הכל או כלום לא ממש מומלצים בחיים,
את יודעת, רצוי לא ללכת על קצוות הסקאלה, כי מקיצוניות לא יוצא בדרך כלל הרבה.
בגדול נראה לנו שאם את רוצה להיות בעלת חסד אמיתית, אחת שעושה ומשפיעה,
להיות משמעותית, וללכת על הדברים בגדול ובאמת,
אז מה שאת צריכה לעשות זה להשקיע את כל כולך.
אז זה נכון, אבל לא בצורה שאת חושבת עכשיו.
להיות איש חסד אמיתי זה קודם כל לדעת לעשות חסד עם עצמך!
לדעת שלהשקיע את כל כולך במשהו, כדי שהנתינה תהיה אפקטיבית ושדברים יזוזו,
את גם חייבת לדעת לעשות קאט ולקחת זמן לעצמך.
תביני זה לא שאת לוקחת זמן לעצמך, כי הנתינה שלך היא חנות שיש לה שעות פתיחה וזהו.
זה לא: היית בסניף מ-17:00-23:00, בפעולה, שחנו"ש עם חניכה, ישב"צ, ועוד אלף ואחת דברים,
שש שעות הצלת את האנושות, עשית את היומית שלך, ואת יכולה לדפוק כרטיס ולפרוש הביתה.
דווקא בגלל שהנתינה מבחינתך היא מציאות קבועה ולא מזדמנת,
היא לא חלק בחיים אלא החיים עצמם,
את צריכה לעשות חושבים איך לעזור לה ולך ככה שתחיו ביחד עד 120
בלי שבאיזה שלב תחליטו להיפרד, על רקע ´זה לא את זה אני´.
לפעמים אנחנו יוצרים לנו בראש את המשוואה לדאוג לעצמך=אגואיזם,
במקרה היותר טוב חושבים שלדאוג לעצמך זו איזו אקסטרה,
כאילו זה לא שאת נגד לחשוב על עצמך, אבל רק אם יצא,
כי מה זה את (השעות שינה שלך, הלימודים, הארוחות הנורמליות) לעומת ה-30 פרחים שבאמת זקוקות לך?!
אז זהו שלא. שאני אומרת לחשוב על עצמך אני לא מתכוונת לאיזה בונוס.
מבחינתי זה בילט אין בנתינה, והייתי אומרת שאפילו הבייסיק שלה.
ולא, ממש לא נסחפתי.
להיות בעלת נתינה אמיתית זה קודם כל עם עצמך!
אנחנו אשכרה מדברים פה על "עניי עירך קודמים", כי כדי לתת לכל העולם ואשתו,
צריכים לדעת ולהיות מסוגלים קודם כל לתת לעצמנו.

תוך כדי שאני יושבת וכותבת לך את התשובה, יצא לי לדבר עם חברה שלי אחת,
דיברנו על כל מיני, את יודעת, בנות...
לא זוכרת איך הגענו לזה אבל פתאום היא מספרת לי את הסיפור הבא:
לצורך העניין נקדים ונספר שהיא הייתה בעבר הלא רחוק מדריכה באולפנא,
ולשכבה שהיא הדריכה היו שתי מחנכות.
וכאן כבר מתחיל הסיפור, מחנכת אחת הייתה פשוט מן מדריכה נוספת של הבנות,
היא השקיעה בהם את הנשמה, הייתה עושה בשבילן דברים בשעות שאפילו הינשופים הלכו כבר לישון,
בקיצור השקעה ומסירות ללא גבולות הרבה מעבר לקלישאה שבעניין.
השנייה, הייתה גם אחת משקיענית, עם ראש על הכתפיים, אבל מה, לא בסדר גודל של הראשונה.
והבנות (החניכות של החברה שלי), הן בכל זאת בנות אדם, וכמובן שרצו שם השוואות.
בגדול, העריכו את שתיהן, אבל, את יודעת מה שאמרו בסמול-טוקים והסתנן ככה בין השורות,
אם נסכם, בלי לחפור יותר מידי ולעטוף את זה במילים יפות:
´אז שאיזה כיף לתלמידות של הראשונה כי להם יש מחנכת הרבה יותר שווה´.
הסיפור לא נגמר כאן, והסוף הוא שאותה מחנכת יקרה עזבה דיי מהר את אותה אולפנא,
ולא כי לא הלך טוב, אלא היא פשוט נשחקה לגמרי,
ואילו השנייה ממשיכה לחנך את בנות ישראל עד עצם היום הזה.
(כן, זה אמיתי).
מה אומרת?

האמת, שאותי אישית כל העניין הזה (הגבולות של הנתינה אם בכלל יש חיה כזאת) דיי הטריד בזמן האחרון,
ככה שיצא לי לחשוב עליו לא מעט ולבדוק אותו קצת יותר לעומק,
ויודעת מה גיליתי? גיליתי שכל האנשים התותחים שעושים מ ל א בחיים שלהם,
המפתח לזה שהם מצליחים להעניק לכל כך הרבה, ושהם נשארים עם זה לאורך זמן,
ככה שלא מדובר באיזה סטארים כוכב נולדיים שכאלה, ששנתיים שומעים עליהם,
ובשנתיים שאחרי הם עסוקים בלאסוף את הרסיסים של עצמם.
הוא שהם פשוט יודעים לקחת זמן לעצמם.
הם יודעים להגיד גם ´לא. עד כאן´. כואב להם הלב לעשות את זה,
לא מרגיש להם הכי נוח בעולם, אבל איך שמעתי מישהו אומר:
´אני יודע מה עוד יש לי לעשות וכדי שאני יעמוד בזה ויעשה את זה הכי טוב שאפשר,
אני אומר לא לפעמים, כואב הלב/לא נעים/מבאס אחו שילינג, אבל חייבים´.

אז מה לעשות?
דבר ראשון לקחת את האמרה של רבי טרפון:
´לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה´
(להבין שהיא לא נאמרה כדי שלא ישעמם לנו בשבתות קיץ אחרי הצהריים),
ולשים אותה בלופ בראש.
אם תנטרלי שנייה את המנגינה והתנועות שעולות לך אוטומטית
כשאת שומעת את המילים האלה ועוד בהקשר של סניף,
אז תגלי פה תפיסה פשוט גאונית. היא נכונה בכלל בחיים ובפרט בהקשר של חינוך.
מצד אחד, במשבצת זמן הזו שאת המדריכה את תעשי הכל בשביל החניכות/השבט/הסניף.
אבל מצד שני, תזכרי שלא הכל על הכתפיים שלך בלבד, בעז"ה יהיו עוד מדריכות אחרייך,
או שלא (במקרה שמדובר בשבט גדול), אבל עדיין יהיו להן את כל החיים לפניהם לגדול ולהתקדם.
אז ממש לא אמרנו שצריך לשלוח עכשיו s.m.s התפטרות לקומונרית, וגם לא להתחיל לחפף ולעגל פינות,
רק מה לא לאבד ת´ראש, לצאת מפורפורציות ולהגיע לעוד קרב אבוד מראש במרוץ סביב הזנב של עצמך.
דבר שני, להבין שלהשקיע בעצמך זו לא המלצה נחמדה אלא משהו שאת חייבת לעצמך.
דבר אחרון, לא להשאיר את הנ"ל ברמת ההבנה, אלא בת´כלס לא לשכוח להשאיר זמן לעצמך,
(ומי כמוני מבינה כמה קשה להעביר את זה לרמת הפרקטיקה).
ובואי נדבר רגע עסקים;
לקבוע את הדברים מראש, לשים לעצמך קווים אדומים, שלא יעזור בדין ואותם את לא עוברת.
לדוג´ שאת השעות הקטנות של הלילה את מבלה מתחת לפוך ולא בישב"צים או בתור כותל מערבי לחניכות.

תזכרי שהחניכות שלך רוצות וצריכות מדריכה שטוב לה, אחת שתישאר לאורך זמן ותנהיג,
ולא שתעזבי אותן עוד שבוע-שבועיים/חודש-חודשיים רק כי את על סף התמוטטות עצבים.
ולמקרה שאת מתלבטת על הצ´ופר לפעולה של שבת, אני מצרפת את המייל שלי.
המשך עשייה ברוכה
ורק טוב.
רינת
rintz3@gmail.com