שאלה
בס"ד
שלום כבוד הרב,
אני בת 20 ומאז ומתמיד ב"ה היתה לי אמונה מאוד חזקה בבורא עולם אבל עדיין היו כמה דברים שפשוט לא הצלחתי לקבל על עצמי..ועכשיו ב"ה לאט לאט אני מקבלת על עצמי דברים שבחיים לא חשבתי שבאמת אצליח לקיים ואני ממש מאושרת מהשינוי הזה..הבעיה היא שאני בן אדם מאוד רוחני ואני מבחינתי יכולה לפעמים שעות לשבת ולדבר עם הקב"ה, להתפלל וכו'..אבל בזמן האחרון קורה לי מצב די לא נעים. שאני נמצאת עם חברות שלי והבעלים שלהן אני מרגישה שכבר לא כ"כ מתאים לי להיות איתם, והם כן דתיים ומקפידים על המון דברים ואני כן נהנית איתם סתם ככה אבל עדיין, בזמן האחרון אני מרגישה שכשאני נמצאת עם אנשים, אני מאבדת את הרוחניות שאני כ"כ אוהבת להרגיש וזה ממש לא טוב כי אני מניחה שנוצרת בי מין תחושת עליונות כתוצאה מזה..שכאילו, כבר לא כ"כ מעניין אותי לשבת ולדבר איתם כי אני קצת במקום אחר כרגע..ואני יודעת מצד שני שאני לא יכולה להתנתק מאנשים בגלל זה, ואני צריכה איכשהו לדעת לשלב בין השניים אבל אני לא כ"כ יודעת איך..אשמח אם תעזרו לי כי אני ממש לא יודעת מה לעשות..תודה רבה:)
תשובה
שלום רב!
יישר כוחך שאת חפצה ברוחניות ובהתקרבות לה´! זהו דבר נפלא ואני מאחל לך שתיזכי להמשיך בדרכך זו תמיד!
התשובה הזו היא קצת ארוכה, וקצת עמוקה, אבל לעניות דעתי יש כאן אמת גדולה. אז תחזיקי חזק....
אני רוצה לספר שלשה סיפורים, ולאחר מכן נדבר עליהם ועל הקשר שלהם לענייננו.
סיפור ראשון:
הסיפור הראשון הוא סיפור אישי מאד, אבל אמיתי לחלוטין. היתה תקופה במהלך לימודיי בישיבה שקראתי ספר נחמד של הרב ארז משה דורון על התבודדות. ספר זה נקרא "נתיב לא ידעו עיט". הספר היה בעצם מדריך רעיוני ומעשי להתבודדות. הספר הלהיב אותי. הרעיון של התבודדות קסם לי מאד וחשבתי לעצמי כמה נפלא זה יכול להיות לצאת אל היער ופשוט לדבר ולהתפלל לה´.
בסופו של דבר סיימתי את הספר והחלטתי שאני מוכרח לטעום טעם של התבודדות אמיתית. ניסיתי לחשוב לאן אלך היות והישיבה שלי ממוקמת באמצע עיר סואנת. לאחר נסיונות רבים למצוא מקום מתאים, מצאתי פינה קטנה ושקטה באזור תעשייתי קרוב לישיבה. החלטתי שאלך לשם באישון לילה כשכבר אין שם אף אחד עובד.
התחלתי ללכת לשם בלילה הבא מלא בהתרגשות אך גם מלא בחששות. מה יהיה אם מישהו פתאום ימצא אותי באמצע ההתבודדות? איז פאדיחות יהיו לי! מה יהיה אם אני אעמוד שם ולא אדע מה לומר? אמנם בספר היה כתוב שדברים כאלה יכולים לקרות, אבל זה לא כל כך ניחם אותי... סוף סוף הגעתי למקום המיועד והתיישבתי. החששות שלי כבר התנפחו מבועה קטנה למסה ענקית שאיימה להרוס את כל ההתבודדות שלי. הייתי משותק כולי ומשוכנע שאני אשב כל הלילה קפוא בהמתנה למשהו שיקרה, עד שאלך לישון מבואס.
אט אט, התחלתי להירגע, לנשום ולחשוב. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתפלל ומדבר. פונה לקב"ה באופן בלתי רגיל ומלא קדושה ושמחה. זה היה מאורע רוחני כביר ויחיד מסוגו. הרגשתי התעלות רוחנית כפי שבחיי לא הרגשתי קודם לכן. ללא ספק זה היה לילה גדול מאד. לאחר זמן מה, אני באמת לא יודע כמה, (הזמן נאבד במהלך השהות שם...) סיימתי להתפלל וקמתי לחזור לישיבה. התחלתי ללכת, עליתי על הכביש הראשי ומולי עוברות מכוניות. מכונית אחת קטנה עם טראנסים שבוקעים מתוכה, עם באסים עמוקים כאלה שמרעידים את כל הגוף, עוד מכונית עוצרת ליד מסעדה קרובה, אנשים יוצאים ממנה וצוחקים. זוג יושב בבית קפה סמוך ואוכל להנאתו ארוחה דשנה.
אני נעצרתי.
מה נסגר איתם?!
מה הם חושבים לעצמם?!
הם לא מבינים שרק הקב"ה חשוב בעולם הזה?!
הם לא יודעים שכל רגע ורגע צריך להיות מלא בקדושה, בפניה לה´, בעשיית מצוות?!
איך הם מתעסקים בשטויות האלה?!?!?!?!
הרגשתי רגשות עזים של בוז ומשטמה עולים בקרבי. “חבורה של משוגעים כאלה... פשוט לא רואים מה באמת חשוב בעולם הזה...”
הנחיתה הקשה לעולם הזה לאחר ההתעלות הגדולה שחשתי הייתה מהירה מדיי. נחתתי בריסוק ישר לתוך העולם הזה על כל תאוותיו ונפילותיו, כל השטויות וההבלים.
אני זוכר שחשתי כאילו אני רבי שמעון בר יוחאי בעת היציאה מהמערה, כולו אש קודש והעולם עוסק בשטויות. רציתי לצעוק על העולם כפי שצעק רשב"י - “מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!”
חזרתי לישיבה והלכתי לישון.
בבוקר הבא קמתי, וראה זה פלא, הנה חזרתי להיות אדם מן השורה... עכשיו מישהו אחר שירגיש כמו רשב"י בשעתו יסתכל עליי ויאמר - “מה הוא עושה?! מניח חיי עולם ועוסק לו בסנדביץ´ של ארוחת בוקר?!...”
סיפור שני:
הסיפור השני מתאר לנו את מה שעבר על ר´ שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר במהלך אותו הזמן בו שהו במערה, וכיצד יצאו ממנה. אל דאגה! יש פירוש למילים הארמיות....
"אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא [הלכו והתחבאו במערה, התרחש נס ונבראו חרוב ומעיין מים, היו מורידים את בגדיהם ויושבים עד הצוואר בחול]... איתבו תריסר שני במערתא... נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, [ישבו שנים עשר שנים במערה, יצאו וראו אדם חורש וזורע] אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא... [חזרו למערה וישבו עוד שנים עשר חודשי שנה] יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. [יצאו, וכל מקום שהיה ר´ אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא] בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. [בערב שבת ראו זקן שהיה לוקח שני הדסים ורץ בין השמשות] אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. [אמרו לו – אלו למה אתה זקוק להם? אמר להם לכבוד שבת, אמרו למה לא מספיק לך אחד? אמר להם אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור] - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו. [אמר רבי שמעון לבנו, ראה כמה חביבין מצוות על ישראל! התיישבה דעתם]” (גמרא במסכת שבת דף לג עמוד ב´)
סיפור שלישי:
הסיפור השלישי הוא מראה לנו כיצד משה עלה למרום והצליח להוריד לנו את התורה למרות התנגדותם הנחרצת של המלאכים.
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?!”...אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה -אנכי ה´ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא...” (גמרא בשבת דף פח עמוד ב´ למטה)
עכשיו נתחיל לדבר:
בסיפור הראשון אני חוויתי חוויה רוחנית עמוקה וגדולה שהשפיעה עליי לזמן קצר. זכיתי לראות לרגע קט ראייה ברורה ובהירה של האמת – העולם הזה הוא רק פרוזדור ועלינו לעבוד את ה´ כמה שיותר בכל עת ובכל שעה וכך נזכה לאור באור ה´. במצב כזה, ההתנגשות עם העולם החומרי הזה היא טבעית והגיונית. אנו נמצאים בשני מישורים שונים לחלוטין. כשזה קורה באופן זמני, זה בסדר גמור. חוזרים לחיים הרגילים והשוטפים וממשיכים הלאה. אבל מה קורה כשזה תמיד ככה?
הסיפור של רשב"י מדגים התנגשות זו באופן מפחיד למדי. ההתנגשות היא לא משהו זמני. רשב”י ובנו כבר נמצאים באופן תמידי במדרגה אחרת והמפגש הזה הוא הרסני.
רשב"י ובנו יוצאים מהמערה. הם שם כבר 12 שנה. הם רואים את העולם מנקודה רוחנית, ואינם מסוגלים לסבול חריגה מתפקידו של העולם הזה. מי שזורע וחורש במקום לעסוק בתורה, סוטה מדרך האמת ואיננו ראוי לעולם הזה כלל. הם שורפים את כל מה שהם רואים משום שמידת האמת אינה וותרנית. את השקר יש לחסל, ובמקום שבו נמצאים רשב"י ובנו, השקעה בעולם הזה היא שקר מוחלט.
דבר זה תואם את שיטתו העקרונית של רשב"י - “לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו´. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך.” (גמרא בברכות דף לה עמוד ב) לדעת רשב"י העולם הוא מקום עיסוק ברוחניות נטו, וכאשר אנו מקיימים את רצון ה´ – אנו זוכים לכך. כל העיסוק בעולם הזה הוא עונש נורא שמעיק עלינו ומפריש אותנו מהרוחניות.
אם כן, נחזור לסיפור. רשב"י ובנו שורפים הכל, והבת קול יוצאת וצועקת עליהם. לכאורה מה רוצה הבת קול?! הרי הם צודקים! העולם הזה לכאורה מיועד לקניית מעלות רוחניות וכל מי שאינו עוסק בכך מפספס את היעוד שלו וחוטא לעצמו! הרי כל הנפילה הזו לעיסוקים שפלים של העולם הזה ולכובד המשא החומרי שאנו נושאים, באה בעקבות בחירתו של האדם. כל אחד שרוצה יכול בכל רגע לבחור לשוב בתשובה ולהתחיל לחיות חיי קודש!!! אם כן יש משהו בעייתי באופן עקרוני בעולם כזה בו אנשים בוחרים להיות נפולים ועייפים וחומריים. צריך להשמיד הכל ואז לתקן. אז לא נותר לרשב"י ובנו אלא לשרוף הכל.
(לפעמים אנו מרגישים ככה בעצמנו. אם אנו פוגשים מישהו שפחות משקיע במצוות או ברוחניות שלו, פעמים רבות אנו יכולים לחשוב - “הרי אני מצליח לעשות את זה! כנראה שזה לא כל כך קשה... אז למה הבנאדם הזה נשאר כל כך אטום?! הרי זה הכל בגלל שהוא בוחר להיות כזה! איך הוא לא מתבייש?!”)
אלא שבכל זאת הבת קול מבטאת את נקודת המבט האלוקית על המציאות. אז איפה הבעיה במעשיהם של רשב"י ובנו?
הסיפור השלישי על משה הוא זה שעונה לנו על השאלה. כבר מההתחלה המלאכים ידעו שזה מה שיקרה! המלאכים, כמו רשב"י, דאגו שהעולם הזה הוא עייף וחומרי מדי בשביל להתעסק עם התורה. אין לו את היכולת להישאר ברמה רוחנית עליונה כל הזמן. יש נפילות ומכאובים וצרות וקשיים. מה הקב"ה צריך את זה בכלל?! עדיף שהתורה תישאר אצל המלאכים!!!
הקב"ה אומר למשה שייתן תשובה. משה, רועד כולו, אוחז בכיסא כבודו של הקב"ה ועונה להם: לא הבנתם. התורה לא נועדה למלאכים אלא לבני אדם. התורה עצמה ´בנויה´ באופן כזה שהיא תתאים דווקא לעולם לא מושלם. הקב"ה יצר עולם כזה שדווקא מתוך הנפילות והנמיכות וכל הרוע שמופיע פה – יצא אור גדול. כך הוא העולם הזה ביסודו. לכן, אומר להם משה, אתם לא קשורים לתורה. אתם מושלמים מדי, חסרי בעיות וחסרי אישיות אנושית וחסרי יצר הרע. כל הדברים האלה – דווקא הדברים האלה – עושים אותנו, בני האדם, ראויים לקבל את התורה.
רשב"י ובנו חוזרים למערה לעוד שנה ומעמיקים לראות את היסוד הזה, שמידת האמת הנוקבת עד התהום, יש לה מקום וזמן, אך העולם הזה נברא בשיתוף עם מידת הרחמים, והעולם הזה הוא מקום שבו יש נפילה ותיקון.
לאחר שהם יוצאים מהמערה, הם רואים את הזקן עם ההדסים. הוא מסביר להם שההדסים הם לכבוד שבת והם נרגעים. מדוע?
שבת היא הקודש שמופיע לאחר ששת ימי החול. שבת יכולה להצטייר כניגוד חזק לימי השבוע. בעוד אנו עובדים ועוסקים ועמלים בענייני החומר במשך השבוע, השבת היא כולה קודש. לכאורה יש כאן את אותו הניגוד וההתנגשות שבין רשב"י לעולם הזה. הקודש והחול לכאורה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת!
בא הזקן עם ההדסים ומוכיח שייחודו של עם ישראל הוא ביכולת לקחת את החול ולהפיק ממנו את הקודש המצוי בו. השבוע כולו הוא הכנה לשבת. לכן אנו אומרים כל יום - "היום יום ראשון בשבת”, "היום יום שני בשבת”. השבוע כולו מכוון לשבת שהיא נקודת האמת שעליה מושתתת כל העבודה של ימי השבוע. החול והקודש אינם חייבים להתנגד זה לזה, הם יכולים לחיות בהרמוניה. החול נותן כח חומרי לקודש, והרוחניות מחייה את החול ונותנת לו משמעות.
רשב"י ובנו מוכנים להירגע כשהם רואים את עם ישראל פועל בתוך ימי החול מתוך התכוננות לעבר קדושה. הזקן הזה רץ עם ההדסים לכבוד שבת ביום שישי בין השמשות דווקא, לא בשבת! כשעוד העולם כולו שרוי בחול ועוד שניה מגיע לקודש, הזקן רץ לעבר הקדושה של שבת ומעלה את החול המצוי מסביבו יחד איתו.
כך הוא עילויו של העולם. התורה והמצוות נותנות לנו את הכלים לגלות את הקדושה שטמונה עמוק עמוק בתוך החול הסובב אותנו. (לכן רשב"י ובנו אומרים – "כמה חביבין מצוות על ישראל!” המצוות מקשרות בין החומר של העולם הזה לבין הקודש).
עד עכשיו דיברנו הרבה מבחינה רעיונית על השילוב בין העולם הזה ורוחניות. עכשיו ננסה לראות איך זה מתבטא בפועל בחיים שלנו, ומה כדאי לך לעשות בתכל´ס.
החיים שלנו מלאים בחול. אכילה, שינה, דיבורים עם החבר´ה וסתם הליכה ממקום למקום. לפעמים הכל כל כך סואן וגועש ומאד קשה לתפוס פיסת רוחניות קטנה. אין לנו ברירה אלא להתנתק מהחברה ולהתעלות. אולם, לאחר שאנו ´יוצאים מהמערה´, עלינו להכין את עצמנו לכך שלא נשרוף את כל מה שנראה. שלא נשרוף חברים, ולא נשרוף את ההורים, אם הם אינם מבינים אותנו ואנו איננו מבינים אותם. עלינו לזכור שהעולם הזה לא נועד לרוחניות מנותקת ומלאכית. העולם הזה הוא מקום בו מתוך כל השאון והרעש של החיים יוצא אור גדול ומבהיק. החיים האלה הם חיי קודש בעולם החול דווקא!!! המצוות בנויות כך, התורה בנויה כך, וגם אנו עצמנו בנויים כך. אנו זקוקים לשינה ואוכל וספורט ולהתנקות וכו´ כל הדברים האלה הם חלק מהחיים...
עכשיו לגבי השאלה הספציפית שלך – גם שיחות עם החבר´ה הם חלק מהחיים! חלק חיובי מאד וחשוב מאד. אמנם, אם החברות שלך מדברות דיבורים אסורים כמו לשון הרע ורכילות כל היום ואסור לחלוטין להקשיב להן, זהו מצב בעייתי ואכן צריך לנסות לתקן זאת בעדינות, ואם זה לא מועיל, אז אין ברירה וצריך למצוא חברה חדשה.... אולם, אם מדובר בשיחות תמימות ונעימות על חיי העולם הזה וענייניו השונים, אז זה חשוב מאד! החברה והחברות בחיינו הינם דבר יסודי נעלה מאד. לפעמים חברים מדברים על דברים חשובים ואידיאליסטיים מאד, ולפעמים מותר גם להתקשקש קצת. לא צריך להיות ´כבדים´ כל הזמן. כך הם החיים. איזו בדיחה או סיפור נחמד מעולם לא הזיקו....
חיינו הם עמל של גילוי הקודש שבתוך החול. תנסי גם את לגלות היכן הוא הקודש בתוך הדברים שנראים לך כחול. אל תוותרי על חברות שלך, בייחוד אם מדובר בחברות איכותיות ויראות שמים, עלייך להשקיע בחברות עימהן. מותר לך גם להעלות מדי פעם נושאים שמעניינים אותך יותר ונוגעים לקודש. אין לך במה להתבייש. פעמים רבות אנשים אוהבים שמישהו בא ומעלה את רמת השיחה בטבעיות. אולם, חשוב שזה לא יבוא ממקום של התנשאות תוך ניסיון שקוף ´לקרב´ את החברות, או חלילה ממקום של התנגשות ו ´שריפה´ של כל הסובב. הכל צריך לבוא בטבעיות ובנחת מתוך הבנה שכוחם הייחודי של עם ישראל הוא דווקא בגילוי הקודש שמופיע מהחול.
עוד דבר שחשוב לציין הוא שדווקא מי שנמצא במעלה רוחנית גבוהה, חשוב מאד שלא ייתפס למחשבות של ריחוק ועליונות מהכלל הסובב אותו, ואפילו אם זה נכון עובדתית.
גם משה רבינו וגם ישעיהו הנביא, שהיו גדולים ועצומים ברוחניות ומן הסתם קצת מעל שאר העם, שניהם קיבלו עונשים על כך שהוציאו לעז על עם ישראל. (אצל משה -”שמעו נא המורים", אצל ישעיהו - “ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב".)
עלינו להיזהר מאד, אפילו מלחשוב שאנו טובים מהסובבים אותנו. צריך לעבוד קשה מאד על מידת הענווה ולהשתדל תמיד לזכור שככל שאנו מחכימים יותר ומתעלים יותר ברוחניות, אנו מחוייבים עוד יותר להתקרב אל עם ישראל ולהיות שייך אליו. הזכות שלנו להתקרב לה´ טומנת בחובה אחריות כבדה...
צד נוסף לדברים מופיע בדבריו של הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ד הלכה ב שלכאורה אומר דבר מוזר מאד - “ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן- הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין...”
הרמב"ם מתאר שורה של מעשים שהעושה אותם, נועל לעצמו במובן מסויים את הדרך לשוב בתשובה. הדבר הראשון שמוזכר הוא מי שפורש מן הציבור. מדוע? הרי זהו ציבור רע, מלא בחוטאים ופושעים ואנשי חטא ומרמה!!! פרשתי מהם כי אני לא שייך לכל הרוע הזה!!! אומר לנו הרמב"ם – כשהם יחזרו בתשובה, אתה לא תהיה איתם.... עם ישראל ביסודו הוא טוב, והוא עלול לחזור בתשובה בכל רגע נתון, אם ניפרדים מהעם הזה, מפספסים את הגל של חזרה בתשובה. לכן, אסור לנו להתנתק מהעם, מהחברים ומכל האנשים היקרים שסביבנו. אין הכוונה שצריך להשתתף במעשים רעים, אבל צריך להישאר קשורים, אוהבים ורוצים בטובתם, ואם זכינו להתעלות – עלינו לנסות להעלות גם את הסביבה, ולהאמין בחברים שלנו שתמיד עלולים לחזור בתשובה ולהידבק בה´ בכל מאודם ובכל נפשם ובכל לבבם.
אמנם אין כאן הנחיות ברורות מה כדאי לעשות, אך אני מקווה שהרעיון המנחה הוא ברור – הכי חשוב להישאר שייכים, אוהבים, רוצים בטובתם, קשורים ורלוונטיים לחברים שלנו.
איך בדיוק עושים את זה בפרטי פרטים? את זה רק את יכולה לדעת. כל עוד את באה בגישה נכונה ובהסתכלות מפוכחת ובריאה – אני משוכנע שתדעי למנף את הרוחניות שבך למקומות הנכונים לטובתך ולטובת חברותייך ולטובת כל עם ישראל!!!
כל טוב,
ובהצלחה!!!
יהודה.
אם ברצונך להוסיף ולשאול, או לברר ולהאיר – אשמח!
judajo84@gmail.com
נ.ב. בסיפור של רשב"י השתמשתי בעיקר בפירושו של הרב קוק ב"עין איה". פירוש זה מצוי בהרחבה ובלשון קל ונעימה מאד בספרו של הרב יעקב פילבר "ארץ ושמים" במאמר "חיי עולם וחיי שעה". מומלץ ביותר!!!